התקווה כבר בת יותר מ-2,000 שנים, וכולנו מתפללים שהפעם זה יקרה - והחטופים יחזרו. אלא שאחרי שנתיים של טירפודים, וגם לאור ההתנגדות הנחרצת של סמוטריץ' ושות', קשה להיות אופטימיים גם הפעם. יכול להיות שזה יקרה כמובן, אבל באותה מידה יכול להיות שדיוויד בירן יחליט להמשיך את סיבוב ההופעות שלו מניו יורק לתל אביב ולהופיע בפארק הירקון. אבל נכון לכרגע ישראל היא מדינה מצורעת ואין שום סיכוי שאמנים בינלאומיים בסדר הגודל הזה יגיעו להופיע פה, בדיוק כמו שאין סיכוי שנתניהו יפעל לסיום המלחמה בתנאים הנוכחיים.
עמית סגל מנרמל את השקר
מי שיודע תמיד להסביר בצורה הכי נהירה ונחרצת את ההתנגדויות של נתניהו וממשלתו לדברים הוא עמית סגל. את "המוקש" בתכנית טראמפ הציג סגל בצורת שאלה: "האם הרשות הפלסטינית תקבל פרס על השבעה לאוקטובר?". זה הוביל לוויכוח בינו לבין בן כספית, כשהאחרון פשוט מנרמל את השקר שבעצם השאלה עצמה.
בשורה התחתונה הרשות הפלסטינית אינה מושלמת ואבו מאזן אינו פרטנר אמיתי - הכל נכון ובוודאי ראוי לדיון, אבל הרש"פ אינה חמאס, ובטח שאינה אחראית לשבעה באוקטובר. להציג את המתווה של טראמפ כמתנה לרשות הפלסטינית על השבעה באוקטובר זה בערך כמו לטעון שצריך לתת פרס למכבי תל אביב על ניצחון של הפועל תל אביב - רק כי שתיהן מאותה עיר.
כשעמית סגל מציג את המתווה של טראמפ כמתנה לרשות הפלסטינית על השבעה באוקטובר, הוא מוכיח בעצם שאין לו טענת נגד חזקה יותר נגד המתווה. ומשום מה, הוא עדיין זה שמוביל את הטון באולפן. ומצד שני, כשעמית סגל אומר במהדורה שהסיכויים שהעסקה תצא לפועל קלושים (ולא משנה מה הסיבה) אפשר להאמין לו. לא משנה איזה "מוקש" עוד ימצאו בדרך, סגל כבר ידאג לספק את הנרטיב ההולם. כנראה שהוא כבר מונח אצלו במגירה.
אלמוג בוקר הוא לא שופר, וזו לא מחמאה
ברק רביד הוסיף כי הדבר העיקרי שהוא מצא בנאום של נתניהו זה "אפס נכונות להתקדם עם תכנית טראמפ לסיום המלחמה". זה ההבדל בין עיתונאי רציני לסתם תועמלן. כל אחד יכול לתמלל את הדברים שנאמרו בנאום, אבל צריך חוש עיתונאי קצת יותר מפותח בשביל לשמוע את מה שלא נאמר בנאום - שהוא בעצם הדבר הכי חשוב.
התרעות פיקוד העורף