אוקטובר הגיע, ובלי שנרגיש - המסכים שלנו מוצפים בסדרות וסרטים על רוצחים סדרתיים, בובות מפחידות ורוחות רפאים שאפילו המוכרות בסופר פארם נראות כמו דובוני אכפת על ידם. בארה"ב האלווין הוא חג מסורתי - אבל גם כאן בישראל קשה להתחמק מההשפעה. השאלה הגדולה היא: אם פחד נועד להרחיק אותנו מסכנה, למה אנחנו מתעקשים לצרוך אותו שוב ושוב?
מה הפחד נותן לנו?
פיזיולוגית, הפחד משחרר אדרנלין שמקפיץ את הדופק, ובסיום החוויה - כשהמוח מבין שאין סכנה אמיתית - מגיעה תחושת הקלה אופורית בזכות דופמין ואנדורפינים. זו הסיבה שסרט אימה טוב יכול לגרום לנו לחייך דווקא אחרי הצרחה.
פסיכולוגית, מדובר במנגנון שחרור. אנחנו צורחים, מתכווצים - ואז צוחקים. זה קתרזיס במיטבו. והכי חשוב - הפחד הוא חוויה חברתית. קולנוע מלא אנשים שצועקים יחד באותו רגע מייצר אינטימיות לא צפויה, וגם צפייה בסלון היא הזדמנות להתחבק, לשחרר מתח משותף, או פשוט לצחוק ביחד אחרי בהלה.
מי מרוויח מזה?
לפי הערכות בתעשייה, חלה גם עלייה הדרגתית בחיבה לז'אנר: בתחילת העשור פחות מ-10% מהצופים בארה"ב הגדירו את האימה כז'אנר המועדף עליהם, וכיום המספרים מתקרבים ל-12%. הצעירים מובילים את המגמה - בני 18-34 צורכים הכי הרבה אימה, לעיתים קרובות תוך כדי שיתוף ברשתות החברתיות. הצעקה הפכה לתוכן טיקטוק בפני עצמה.
מהפסטיבל הקלטי למסכים הגדולים
הפחד הפך לחגיגה כבר לפני אלפי שנים. מקורו בפסטיבל קלטי עתיק בשם Samhain (נהגה: סאווין), שבו האמינו כי בליל סוף הקיץ המחיצה בין עולם החיים לעולם המתים נעלמת, והרוחות קופצות להגיד שלום.
מהאחים גרים לסינמה סיטי
הצורך שלנו לפחד כמובן לא נולד בהוליווד. כבר במאה ה-19 האחים גרים אספו סיפורי עם גרמניים - שבגרסאות המקוריות שלהם היו רחוקים מלהיות ידידותיים לילדים. מכשפות שמינגלו ילדים, זאבים שבלעו סבתות בשלמותן, ואגדות על עונשים אכזריים כמו כריתת איברים היו חלק בלתי נפרד מהקלאסיקה. אלו היו בעצם סיפורי אימה לכל דבר, שהועברו מדור לדור כתזכורת מוסרית וחינוכית.
למה בישראל זה פחות תפס?
אמנם בישראל אין האלווין, אבל מי שגדל כאן יודע שהפחד היה חלק בלתי נפרד מהילדות: "צמרמורת" - סדרת הספרים של אר.ל. סטיין שכבשה דור שלם; "האם אתה מפחד מהחושך?" בערוץ הילדים; צעצועי "קריפיקרולרס" המגעילים-מפחידים; תחפושות מפחידות בפורים; וסיפורי אימה סביב מדורות ל"ג בעומר.
אבל כאן מגיע ההבדל המהותי: היהדות אינה מקדשת את רעיון "חיים לאחר המוות" כפי שהוא מוכר בנצרות או בתרבויות אחרות. להפך - היא מדגישה את הסופיות: "מעפר באת ואל עפר תשוב". לכן רוחות ושדים לא קיבלו מקום במסורת החגים. לא היה חג שמוקדש למתים שבאים לבקר, הפחד נותר אצלנו ברמה של אמונות טפלות, סיפורי עם, ומנהגים מקומיים - ובמקרים מסוימים גם השתטחות על קברים (שמשמשת יותר למציאת זיווג מאשר לזימון רוחות).
ההשוואה ליפן מדגישה את הפער: שם תרבות שלמה בנויה על מושגי רוחות ושדים, מהיוקאי ועד אובון, ולכן קל היה לאמץ את האלווין כחג מודרני. בטוקיו ואוסקה מסיבות האלווין הן אירועי ענק שמושכים מאות אלפים, גם בלי קשר לנצרות. בישראל, לעומת זאת, לא הייתה קרקע כזו: תרבות שמושתתת על פחד ממשי ומוחשי, מלחמות, טרור ואיומים קיומיים, לא "נזקקה" לחג שמדבר על פחד סימבולי.
ולכן גם אפשר להבין למה ז'אנר האימה, ספרותי או קולנועי, כמעט לא התפתח כאן. מה שישראל מייצאת לעולם כמעט תמיד נסוב סביב צבא, מלחמות וביטחון, ולא סביב שדים, רוחות או קללות עתיקות. המציאות הקשה והיומיומית שלנו הפכה את הז'אנר הפנטסטי לפחות נחוץ: למה להמציא סיוטים אם הסיוט כבר בחדשות? במובן הזה, הפחד הישראלי הוא לא פיקציה - הוא חדשות הערב.
מה הכי מפחיד אותנו? תלוי בתקופה
בכל עשור סרטי האימה שיקפו את החרדות של זמנם: בשנות ה-50 המפלצות סימלו את הפחד מהקומוניזם, בשנות ה-80 סרטי "body horror" שיקפו חרדות ממחלות כמו איידס, ובשנות ה-2000 הפחד התגלם בטרור ובפיגועים. היום, מגפות עולמיות, בידוד חברתי וטכנולוגיה חודרת חיים הופכים לנושאים מרכזיים.
גם תת-הז’אנר של "true crime" פורח - סדרות דוקו על רוצחים סדרתיים הן מהנצפות ביותר. פסיכולוגים אבולוציוניים מסבירים שהמשיכה שלנו לנושאים מורבידיים אינה מקרית: בעבר מידע על סכנה, מוות ורוע היה חיוני להישרדות. מי שידע לזהות סימני סכנה, ידע להיזהר. היום, אותו דחף קדום מתורגם לאהבה ל-True Crime ולאימה קולנועית, שמאפשרים לנו "ללמוד" על הרוע מרחוק - מבלי להסתכן באמת.
במקום לברוח ממנו, אימצנו את הפחד כתחביב, כתרבות וכמקור לחיבור חברתי. ואולי זו התשובה לשאלה: אנחנו לא אוהבים לפחד - אנחנו פשוט אוהבים את מה שהפחד עושה לנו.
התרעות פיקוד העורף