היה שם רגע שבו יכולתי לדמיין אופק אחר למדינה, לילדיי: אופק של סיום מלחמה, שחרור מיידי של החטופים, התחלה של תהליך מדיני אמיתי, תוכנית אופטימלית ליום שאחרי - אולי אפילו שלום רחוק, שלא מסתיים רק בעזה אלא ממשיך למדינות ערב נוספות. לרגע אחד קטן חזר אליי נתניהו של פעם. לא זה שקבור תחת הקואליציה הקיצונית שלו, לא זה שמתחזק במו ידיו את הקרע הפנימי והשנאה, אלא המנהיג שכבר ידע בעבר לקבל החלטות אמיצות - גם נגד האינטרס הפוליטי המיידי שלו.
באותם אולפנים יושבים בשנתיים האחרונות מיטב פרשנינו, שמלינים נגד ראש הממשלה שאינו מעוניין לסיים את המלחמה לטובת שיקולים פוליטיים ושרידות הקואליציה שלו, שמבקרים את נתניהו שמסכל במודע עסקאות להשבת חטופים. והנה, סוף-סוף, גם כשקיבלו את כל מה שביקשו וייחלו לו - עדיין אף לא מילה אחת טובה, והפסימיות השתלטה על כל חלקה טובה.
בשנים האחרונות גם אני ידועה כמי שמבקרת בנחרצות את נתניהו. למעשה, נדמה לי שאין צעד אחד שלו שלא בחנתי בחריפות. בעיניי הוא אחראי לאחת הממשלות האיומות ביותר שקמו כאן - ממשלה קיצונית, מפלגת, מלאה בפוליטיקאים שלא ראויים לנהל סופר שכונתי, ובכל זאת קיבלו לידיהם את תקציבי הענק ואת ההחלטות הגורליות ביותר על חיינו ועל חיי ילדינו.
זה נתניהו שהכניס אותנו לסחרור פוליטי, שמרסק את מוסדות המדינה, שעומד מאחורי מחדלים שגררו אותנו ל-7 באוקטובר ושעד היום אפילו לא הקים ועדת חקירה ממלכתית. זה נתניהו שהצית מחדש את האנטישמיות בעולם והביא אותה לשיאים שטרם נראו בהיסטוריה.
אני לא שוכחת ולא סולחת על כל זה. ואני לא רוצה לראות אותו עוד יום אחד בכיסא הזה בבחירות הבאות. אבל - וזה ה"אבל" הגדול של אתמול - לרגע קצר חזר נתניהו להיות נתניהו של פעם: זה שכאשר לא הסכמתי איתו, לפחות הערכתי אותו; זה שידע להתרומם מעל הפוליטיקה הקטנה, להניח את האגו בצד ולקבל החלטות אמיצות לטובת המדינה.
אלא שנראה כי באולפן שישי שנאת נתניהו גוברת על טובת המדינה. כי אמש לא נאמרה אף לא מילה טובה אחת על האירוע חסר התקדים שהתרחש בבית הלבן.
כאשר ראש ממשלת ישראל, שהאגו הולך לפניו, מתקשר להתנצל בפני ראש ממשלת קטאר - מדינת אויב, יש הטוענים "מדינה מורכבת" - זה לא עוד אירוע מדיני. זה רגע של מנהיגות אמיצה.
נתניהו התנצל על ניסיון חיסול בכירי חמאס על אדמת קטאר, ניסיון שכשל כאמור, אך הוביל לסיום השיחות על העסקה ולאובדן אופק מדיני. קל מאוד היה לנתניהו לסרב להצעתו של טראמפ ולומר: "אני לא מתנצל, לא מול אויבים, לא מול תומכי טרור" - בוודאי כשהוא יודע שהוא ישלם על כך ביוקר מול שותפיו הקואליציוניים והבייס שלו. אבל במקום זאת הוא בחר אחרת.
הוא העדיף את שחרור החטופים על פני האגו האישי ועל פני השיקול הפוליטי לשרידותו. את סיום המלחמה - על פני השותפים. הוא הרכין ראש, לקח על עצמו אחריות, גם אם אינה מוצדקת, והניח את הכבוד שלו ושלנו בצד למען מטרה גדולה בהרבה: סיום המלחמה, השבת החטופים ותוכנית ליום שאחרי.
זה היה מעשה נדיר, כמעט חסר תקדים, של תעוזה פוליטית ומנהיגותית. ובמקום לשמוע באולפן שישי על הצעד האמיץ של נתניהו, מיהרו לבקר אותו על כך ולתהות כיצד ייתכן שהוא מתנצל בפני מדינה שמימנה את טבח השבעה באוקטובר; מדינה שמממנת את האנטישמיות הגואה בעולם, ומזרימה כספים לאוניברסיטאות החשובות בעולם כדי לשלוט בנרטיב.
ובפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה, לא דיברו רק בסיסמאות. האמריקאים הציגו תוכנית מגובשת ורחבה, עם סעיפים ברורים, תוכנית שהובלה על ידי טראמפ יחד עם רון דרמר, ג'ארד קושנר, סטיב וויטקוף ואחרים. במסגרתה נכללו שחרור כל החטופים בתוך 72 שעות, נסיגה חלקית, פירוז חמאס, פירוק התשתיות הצבאיות וכניסת מדינות ערביות לניהול הרצועה, בהובלת גורמים בינלאומיים לגיטימיים - בלי הרשות הפלסטינית, בלי חמאס ובלי שום ארגון טרור. אפילו אופק מדיני לשלום הופיע בה, ואף רעיון שנשמע עד לא מזמן כמעט דמיוני - החזרת איראן לשולחן המשא ומתן - הועלה בפומבי.
טראמפ הציב את חמאס בפינה, סינדל אותו והפך את העסקה לכמעט בלתי נמנעת כשהכריז שכל ראשי המדינות הערביות חתמו על ההצעה - אפילו רג'פ טאיפ ארדואן מטורקיה, ואפילו נתניהו, בניגוד מוחלט לבייס שלו ולשותפיו הקיצוניים בממשלה. בכך בודד את חמאס מול כולם ואילץ אותו להסכים להצעה. עוד הוסיף טראמפ כי אם יסרבו, אחרי שכולם התגמשו כל כך, הוא מעניק לישראל יד חופשית להמשיך להילחם בחמאס - ובכך נתן לישראל גושפנקה בינלאומית למלחמה בעזה.
טראמפ אף ריגש אותי במיוחד כשהדגיש שוב ושוב בדבריו שהחטופים הם "שלנו" - לא רק של ישראל, אלא של העולם החופשי. זו לא רק שפת שותפות, אלא שפה שמחברת אותנו חזרה למשפחה הבינלאומית, אחרי חודשים של בדידות וחרם עולמי. אבל באולפן שישי אף אחד לא מיהר להתרגש מהצעד הדרמטי הזה. אף אחד לא ציין שטראמפ, יחד עם נתניהו, עושים ככל יכולתם כדי להגיע לעסקה חלומית שטובה לישראל - עסקה שלטענתם נתניהו סיכל בעבר שוב ושוב. וגם כשזה נאמר על ידי פרשנים כמו דנה וייס, זה נאמר בחצי פה ובליווי חוסר אמון. רק ירון אברהם, שדיווח ישירות מהבית הלבן, היה הקול היחיד שהביע אופטימיות - למרות שנתניהו מתעלם מקיומו של הערוץ.
חברי הפאנל גם לא הזכירו נדבך חשוב מאוד, רק כדי לא להעניק לביבי נקודות לזכותו: החיבור האישי שנרקם בינו לבין הנשיא טראמפ. נשיא שלמעשה הפך לידיד הגדול ביותר שהיה לישראל אי פעם בבית הלבן. טראמפ, מצדו, נראה כאילו הוא דואג לישראל לא פחות משהוא דואג לארצות הברית - אולי אפילו יותר. גם אם מאחורי הדברים עומד חלום על פרס נובל לשלום, וגם אם יש אג'נדה אישית, אותנו זה משרת.
ובזמן שמנהיגים בעולם מוקיעים בפומבי את נתניהו, טראמפ מצליח באמת לאהוב אותו, להעריך אותו על מילותיו ומעשיו, ואף לרסן אותו במידה מסוימת כשנדרש. ייתכן שהקשר הזה מבוסס גם על תחושת שותפות במאבק מול התקשורת, על ההבנה ששניהם חווים עוינות דומה בבתי המשפט. כך או כך, הקשר הזה יוצר ידידות ייחודית שמעניקה לישראל נשיא אמריקאי שמוכן לשים אותה לפני הכול. וגם אם זה לא תמיד נוח, ולא תמיד מושלם - אני, לפחות, לא אתלונן.
ובכן, אחרי נאום כזה ציפיתי לתגובה אחרת. לא ביקשתי מהפרשנים לקום על רגליהם, למחוא כפיים ולהכריז על נתניהו כמשיח. לא ביקשתי לשכוח את המחדלים, את הכישלונות ואת האחריות הכבדה. אבל כן ציפיתי לראות הכרה בצעד האמיץ - מילה אחת של הערכה, או לפחות מידה של אופטימיות זהירה.
במקום זאת קיבלנו שוב ושוב את אותה מנגינה עייפה: "הוא כבר הבטיח בעבר", "עוד תוכנית פנטזיונרית", "עוד חלום באספמיה". במקום לנתח את המשמעות ההיסטורית של הדברים שנאמרו, גם אם בפועל הם רחוקים מיישום, הזכירו לנו שוב את כל הפעמים שבהן חלומות התפוצצו מול עינינו. במקום לשקף את הרגע שבו ישראל מקבלת סוף-סוף גיבוי חסר תקדים ממדינות ערב, בחרו לשאול איך אפשר להתנצל בפני אויב.
זו הייתה החמצה עיתונאית. יותר מכך - זו החמצה ציבורית. כי תפקיד התקשורת איננו רק להכות, אלא גם לשקף את התקווה כשהיא מציצה. הציבור הישראלי צמא לנקודת אור. אתמול ניתנה לו אחת. וחדשות 12 בחרו להחשיך אותה.
אני חוזרת ואומרת: לא שכחתי דבר - לא את 7 באוקטובר, לא את המחדלים שקדמו לו, לא את הממשלה המושחתת והקיצונית שנתניהו בנה. אינני רוצה אותו עוד יום אחד בתפקיד.
אבל לצד כל זה, מה שעשה אתמול חייב להיזכר. זו נקודת ציון שלא תישכח. זו החלטה אמיצה שדורשת להישקל בפני עצמה. נתניהו הלך נגד הבייס שלו, נגד שותפיו הקואליציוניים, נגד האינטרס האישי שלו. הוא בחר לסכן את מעמדו הפוליטי כדי להניח על השולחן תוכנית לשחרור החטופים ולסיום המלחמה.
אפשר להמשיך לשנוא אותו. אפשר להמשיך לבקר. אבל אי אפשר להתעלם ממה שקרה אתמול בבית הלבן. וכאן האכזבה שלי הגדולה ביותר. חדשות 12 הם אחד מגופי התקשורת שאני מעריכה ביותר - עם עיתונאים מהטובים במדינה, עם יכולת להשפיע, לעצב שיח ולהכתיב סדר יום. לא פעם מצאתי את עצמי גאה שיש לנו תקשורת כה עוצמתית ומקצועית.
אבל אתמול הם נכשלו. אתמול, ברגע שהכי דרש אחריות, פרופורציה ויכולת להרים את הראש מעל השגרה - הם בחרו בציניות ובביקורת. הם בחרו לפקפק ולהוציא את הרוח מהמפרשים. לא, נתניהו לא השתנה באחת. לא שכחנו את חטאיו. לא סלחתי לו על 7 באוקטובר. אבל אתמול הוא עשה משהו נכון, משהו גדול - וזה ראוי להכרה.
ואם אפילו התקשורת החזקה ביותר במדינה לא מסוגלת להכיר בכך, לפחות שלא תנסה לכבות את האור הקטן שנדלק לנו. כי אחרי כל מה שעברנו, מגיע לנו לשמור עליו.
התרעות פיקוד העורף