"אינתיפאדה" נצפית בנשימה עצורה, לא רק מהיותה מסמך היסטורי מרתק, וגם לא רק בשל המלחמה האכזרית חסרת הפשר לא פחות שאנחנו נתונים בה כעת. היא מעידה על חוסר המוכנות של הצמרת המדינית והפיקוד הצבאי, שגלגלו את ההחלטות כיצד לנהוג בשטח מטה כלפי החייל הניצב בקסבה מול מאות צעירים ונשים (הגברים נותרו מאחור) שמשליכים עליהם אבנים, בקבוקי תבערה וחוסמים כבישים בסלעים.
הייתי חייל מילואים צעיר באינתיפאדה הראשונה, ואני יכול להעיד ממקור ראשון על הבלבול וחוסר קבלת הדרכה ופקודות ברורות כיצד לנהוג באירועים הצפויים לנו, או מהם האירועים הצפויים כלל. היינו חיילי שריון המאומנים בהפעלת טנקים וחסרי מושג וניסיון בלוחמה רגלית בשטח בנוי, אבל עובדה זו לא מנעה מהצבא לשלוח אותנו לאבטח את הדרך להתנחלות דולב, כשבכביש ששכן למרגלות הר ארבו לנו כפרים מרדניים שאחד מהם זכור לי במיוחד, ושמו ביו"ש נקרא חרבתא.
אני מספר את סיפור ההיתקלות הראשונה שלי באינתיפאדה כדי להמחיש את חוסר המוכנות הצבאית, מהפיקוד עד לחייל הפשוט בשטח, לקראת העימות בשטח. היו עוד לא מעט היתקלויות כאלו. חלקן הביאו מעט מאוד כבוד לצה"ל הגדול, ואני מעדיף לדלג כאן על סיפורן. אבל בסך הכל היה לנו מזל באותם 40 ימי מילואים. בדיוק כפי שאנחנו השתכללנו איכשהו בדרכי הלחימה, גם הפלסטינים בכפרים השתכללו, ומחזור מילואים שהגיע אחרינו ספג מאותו כפר חרבתא בקבוק תבערה היישר לתוך ג'יפ, ששרף קצין ישראלי ופצע אותו אנושות.
כמו בן שני ושי להב, שתיעדו את חוויותיהם והתלבטויותיהם באותה אינתיפאדה, גם אני וחבריי לפלוגה ספגנו עמוקות את החוויות שצריך להיות בעל לב של אבן שלא יצללו פנימה וישאירו את רישומן.
אני זוכר לפרטים עד היום את הרגע שבו במרדף אחר משליך אבנים צעיר פרצתי בבעיטת נעל צבאית דלת בית משפחה ערבית ונכנסתי, עם כיתת הלוחמים שלי, לחדר המגורים של המשפחה המבוהלת. את משליך האבנים לא תפסתי, אבל באותו ערב, כשתפסתי מה עשיתי ומי נהג כך לאורך ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה, התהפכה התפיסה הפוליטית שלי ב-180 מעלות. לכל מי שהיה שם והשתנה שם כמוני, הסדרה המצוינת "אינתיפאדה" היא תזכורת לחלוטין לא נעימה.
התרעות פיקוד העורף