כשהברכה באה דווקא על מינוי שמעורר סערה ציבורית כה גדולה, מינוי שנמצא במחלוקת אדירה, נעשה בזמן שראש הממשלה נמצא בניגוד עניינים, תוך דקות ספורות בתוך רכב, בלי תיאום מראש עם הרמטכ"ל, מינוי שמגיע מחוץ לשורות השב"כ ותוך תחושת "מחטף פוליטי" - היא מקבלת נופך אחר. לא עוד איחול אישי, אלא סוג של אמירה פוליטית, כמעט הצהרת נאמנות לשלטון. בעידן שבו אמון הציבור בתקשורת הולך ונשחק, שידור כזה נתפס כהזדהות אידיאולוגית, אולי אפילו כהטיית כף כלפי השלטון.
לא פחות מעניין הוא הממד התדמיתי. ברשתות רצות תמונות של ליאל מלווה את נתניהו בטיסות רשמיות במטוס כנף ציון, בחיוך מלא הערצה כלפיו. האם תמונות כאלה מוכיחות "ביביזם"? לאו דווקא. אבל כאשר הן מצטרפות לפרשנויות תומכות ממשלה ולברכה אישית למינוי השנוי במחלוקת ביותר בתולדות השב"כ, קשה להתעלם מהרושם המצטבר.
במובן הזה, ליאל נראית לעיתים כמו מי שהולכת בין לבין, מנסה להסתתר מאחורי זהות פוליטית לא מוגדרת. פעם נראית כמי שמבקשת לרצות את מבקרי נתניהו, ופעם כמי שמקרבת עצמה אליו. וזה בסדר - במדינה דמוקרטית לגיטימי להיות מכל צד של המפה. אבל ההתחמקות הזו, ההימנעות מהכרזה ברורה, הופכת אותה לתעלומה גדולה עוד יותר. דווקא משום שהיא באה מבית שמאלני מובהק, הציפיות ממנה גבוהות יותר, ולכן האכזבה ממנה אצל חלק מהציבור כל כך חריפה.
לכאורה, שקיפות כזו עדיפה על התחזות לניטרליות מזויפת - הציבור יודע "מאיפה נושבת הרוח". אלא שהמחיר הוא אובדן התפקיד המסורתי של עיתונות ביקורתית שאמורה לעמוד תמיד מול השלטון, לא לצידו.
יש גם ממד פרקטי מקצועי: האם ברכה כזו היא ניסיון לקרב אליך מקורות? לרכוש אמון אצל אנשי מפתח? בסופו של דבר, קשרים אישיים הם חלק בלתי נפרד מעבודתו של כתב מדיני. אבל כאשר זה נעשה באופן פומבי כל כך, זה עלול להיראות כוויתור על העצמאות המקצועית לטובת קירבה לשלטון.
בסופו של דבר, עיתונאים אינם חייבים להיות רובוטים חסרי דעה. הם בני אדם עם השקפות פוליטיות, ולגיטימי שיחשפו אותן בשיח ציבורי. אלא שהשאלה היא איפה עובר הגבול. ברכה חמה למינוי ביטחוני שנוי במחלוקת, רגע לפני הכרעת בג"ץ, היא אולי חציית קו עדין שמפריד בין אזרח לעיתונאי.
כי עיתונאי שמברך פוליטיקאי או מינוי רגיש לא נתפס עוד כמי שמבקר את השלטון בשם הציבור, אלא כמי שמנסה להיות חלק ממנו. וברגע שהציבור מריח קרבה כזו, האמון בתקשורת מתפורר עוד קצת.
התרעות פיקוד העורף