הקונספציה, ההתמכרות לטכנולוגיה
כוכבי נכנס לתפקיד הרמטכ"ל כשבעזה ריחף עשן המהומות על הגדר. אבל מבטו היה מופנה רחוק יותר. באותו זמן איראן כבר התקדמה לקראת מעמד של מדינת סף גרעינית, והאיום האיראני נראה בעיניו כקיים ומיידי. התפיסה הייתה שצריך לרכז את כל המאמצים לשם: לאיראן, לצפון, לסוריה וללבנון - ולייצב את שאר הזירות. המטרה הייתה ברורה: לדחות מלחמה, למנוע התבססות איראנית, וליצור תנאים טובים יותר ליום שבו תיפרץ.
אבל במציאות הזו, בזמן השקט היחסי בדרום, חמאס לא נח. הוא בנה, התעצם, התחפר, והפך לאיום שלא דמיינו. כוכבי מתאר צבא שנשא בגאווה יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות נדירות - תקיפות מרחוק, שיירות מאיראן לסוריה שזוהו לפי מספר המשאית שנושאת אמצעי לחימה, יכולת לדעת מה נמצא בתוך מחסן בעומק דמשק או ליד צור. אך מאחורי ההצלחה המדויקת הזו הסתתרה התמכרות. התמכרות להישגים טכנולוגיים שמספקים סיפוק מיידי, משכרים את המערכת, ומשכיחים את המלחמה המתממשת, הקרובה, העקשנית, הבלתי ממוחשבת.
כוכבי טוען לטובתו כי ההשקעה בטכנולוגיה הצילה חיי אדם. בזכות הרחפנים, החיישנים, כלי הטיס הבלתי מאוישים - חיילים לא נשלחו לשטח לפני שהייתה תמונה מודיעינית מלאה. לדבריו, זו הגנה על חיי הלוחמים. לדבריו של כוכבי, הטכנולוגיה היא שהובילה למבצע הביפרים, התקיפה באיראן, וחיסול בכירי חמאס וחיזבאללה. אבל המבקרים טוענים אחרת: ההתמכרות הזו וההתמקדות רק בטכנולוגיה היא ששיבשה את שיקול הדעת. צבא שעסוק בתצוגות דיגיטליות ובמבצעים מדויקים מאבד בהדרגה את יכולתו לנצח בשטח, בצבא היבשה.
יבשה שהוזנחה, קונספציה שהתעצמה
כוכבי טוען אחרת, כי צבא היבשה לא הוזנח וכי השקיע בצבא היבשה 18 מיליארד שקל בשנה, כ-40% מתקציב צה"ל. אך בשטח, מפקדים בכירים מתארים מציאות אחרת: אימונים חלקיים, תרגילים בשטחים לא מותאמים, טנקים "מושאלים" רק לסמן וי, סוג של תחושת זניחה.
בצל הטכנולוגיה שהפכה את המלחמה למלחמת לוקסוס בלי נפגעים, בלי חיכוך, הזירה היבשתית הפכה למשהו ישן, לא רלוונטי כמעט. אבל מלחמות אמיתיות, כמו זו שפרצה באוקטובר, לא נלחמות בווירטואליות. הן נלחמות באבק, בזיעה, ובשטח. זה אולי מה שמסביר את העובדה כי שנתיים בצל לחימה בעזה, אנחנו עדיין לא מצליחים להכריע את חמאס. בעוד בזירות אחרות עשינו זאת בכוחות טכנולוגיים. נראה כי התחושה שהאויב האמיתי לא היה מעבר לגדר, אלא בתוכנו: השאננות, היוהרה, האמונה ששליטה טכנולוגית היא שליטה מוחלטת.
מכת ברק ושומר חומות - כשלון שהוצג כהצלחה
הפרימיטיביות שניצחה את ההייטק
זכאי, כמו אחרים, מדבר בכאב ובדמעות על המחיר הכבד ששילם משירותו הצבאי ועל הפציעה הנפשית. "יש פציעות נפש שלא ניתן להחלים מהן," הוא אומר. "אי אפשר להבריא מפציעה בנפש".
כוכבי והקבינט - מי אחראי?
כוכבי מספר כי הציע לקבינט בראשות ראש הממשלה נתניהו מתקפת מנע נגד חמאס לאחר שזיהו סימנים מדאיגים של התעצמות ותוכנית פעולה. הוא ביקש לאשר תקיפה של שורת מטרות אסטרטגיות, אך ראש הממשלה בנימין נתניהו לא אישר יחד עם הקבינט.
לקיחת אחריות בצה"ל - והיעדר אחריות בממשלה
זו אמירה נדירה של אחריות אמיתית. בצה"ל רואים היום אנשים שמודים בכשל, מתבוננים פנימה, מפנים מקום, מנסים לבנות מחדש, נושאים בכאב את נטל האחריות.
אבל באותו זמן, הדרג המדיני, זה שאישר, זה שלא אישר, זה שהחזיק את המפתחות, מתחמק בגסות רוח. הממשלה מסרבת להקים ועדת חקירה ממלכתית, מסרבת לקחת אחריות, מסרבת אפילו להביט באסון הזה בעיניים. אותה ממשלה שבמשמרתה התרחש האסון הגדול בתולדות המדינה - ממשיכה להתנהל כאילו לא קרה דבר. זו אינה רק בעיה פוליטית. זו בעיה מוסרית. צה"ל, עם כל הכאבים והטעויות, מגלה בגרות, מוסריות ויושרה ומתעלה ומתחזק ומתפתח וגדל. הממשלה, לעומתם, רק הדחקה, הכחשה וריקבון.
בסיום הראיון, כוכבי אומר משפט שנשאר מהדהד: "צה"ל הוא משפחה. זו גאווה לראות את הבית הזה - אבל אי אפשר שלא לשאול מה קרה לנו, ולי, בתוך זה". השאלה הזו, "מה קרה לנו", הפכה בשנה האחרונה לשאלה לאומית. מה קרה לצה"ל - כבר ברור. הוא טעה, למד, תיקן, התחזק. ותודה לעמרי אסנהיים על תחקיר מופת.
אבל השאלה הגדולה יותר והחשובה יותר היא מה קרה לממשלה, לחברה, למנהיגות שלנו. כדי לתקן, צריך קודם כל להביט בכישלון בלי פחד, להודות בו, להבין מאיפה הוא צמח. בצה"ל כבר עשו ועדיין עושים את זה. בממשלה, עדיין לא. והפער הזה, בין מי שנושא באחריות למי שבורח ממנה, הוא אולי הקונספציה המסוכנת ביותר שנשארה כאן.
התרעות פיקוד העורף