באופן אישי הייתי מחכה פרק זמן נוסף, אינני יודע מה אורכו, אולם נראה שהגרגרנות המקצועית בקשת הכריעה במקרה הזה. הסיפור הדרמטי הוא סיפור - בלתי אפשרי להטיל בכך ספק. אין ולא יכול להתעורר ספק בצדקת הפקתה ושידורה של הסדרה כאשר מדובר בערכה העיתונאי-ציבורי. כבר צפינו וקראנו מי יודע כמה פעמים בתמונות ובכתבות פריצות חמאס את הגדר והשתוללותם החייתית של אנשיו ביישובים היהודיים בעוטף.
תמונת רכב הטויוטה עמוס המחבלים בשדרות כבר נכנסה לפנתיאון הזוועות הישראלי ולא תוסר משם קרוב לוודאי עוד כמה וכמה נצחים. התמונות הקשות באמת של מעשי האונס והרצח והשריפה נחסכו ממרבית הציבור. שחזור או צילומי האמת של המחבלים המשוטטים על המדשאות בין הבתים בקיבוץ ניר עוז ומחפשים - ומוצאים - את מי להרוג, מחזירים אותנו למציאות הבלתי נתפסת שהתנהלה אותו יום ביישובי העוטף.
תחושות זעם עולות בבטן הצופה למראה התמונות - אבל לא פחות, ואולי יותר, מעוררת תחושת זעם העובדה שמדינת ישראל הניחה לאירוע מטורף כל כך להתרחש. שמדינת ישראל בגדה באזרחיה - ויתרה על מחויבותה באורח כה קיצוני והפקירה אותם לשיניהן של חיות טרף. כממד נזעם נוסף מעל כל אלה מצטרפת העובדה המחרידה שלא משנה נקודת המוצא הפוליטית של הצופה, איש לא נענש על הבגידה המחרידה באזרחים ישראלים.
מראשון הקצינים בפיקוד הדרום, דרך פיקוד המודיעין, השב"כ והמוסד וכלה - ובעצם ראשון לכל - הממסד המדיני ובראשו כמובן בנימין נתניהו. בודדים לקחו על עצמם אחריות והתפטרו/התפוטרו, והשאר פשוט התחמקו. הם נדבקים לכיסאותיהם/ לחייהם המרופדים/ לנסיעותיהם ברחבי כדור הארץ, ונמלטים בכל דרך מחקירת הטבח ב-7 באוקטובר לפני שנתיים. זו לא פוליטיקה, כאמור.
מראות המחבלים המשוטטים בשטחי היישובים הישראליים, והמראות הזוועתיים שנמנעו מאיתנו, הם בלתי נסלחים. מכאבן של משפחות הנרצחים בלתי ניתן להתעלם. אבל מי שהזיכרון דעך בו, או מבקש למחול על בגידתה של מדינת ישראל באזרחיה, חייב לצפות ב"אור ראשון".
התרעות פיקוד העורף