עינב מבקשת לסיים את המשימה: לא רק להחזיר את הבן האישי שלה הביתה, אלא גם לדאוג שכל החטופים יחזרו הביתה, עד אחרון החללים, וגם עד שאחרון הלוחמים יחזור הביתה לאמא שלו. לאבא שלו. למדינה שלו. כשזה יקרה, היא מבטיחה לחזור הביתה ולחזור להיות אמא לילד שלה, לילדות שלה. מצד אחד, מגיע לה השקט הזה. מגיע למתן את אמא שלו אחרי שנתיים. מצד שני, איזה פספוס זה יהיה אם נאבד אותה כקול ההיגיון והמצפון הישראלי.
עינב תחזור הביתה לטפל בילד שלה אחרי שנתיים בגיהנום. זה כל כך טבעי, בעלת הבית חוזרת הביתה. כמה שמגיע לה. הבעיה היא שאנחנו נישאר בלעדיה, בלי האמא המרגשת הזאת, בזמן שאותם אנשים שהפקירו את מתן במשך שנתיים יחזרו להיות אחראים על הביטחון של כולנו.
בכיכר החטופים הזהות מיטשטשת. כור היתוך אמיתי של תל אביבים, תושבי אופקים, שדרות, בני קיבוצים ועוד ועוד ועוד. אין ימין ושמאל בכיכר החטופים, אין פוליטיקה של זהויות - רק כאב משותף שהפך הלילה, לשעה אחת, לתקווה ענקית. כולם מתחבקים עכשיו, כולם מזילים דמעה. עינב מדברת, וכמעט כל העיתונאים שמחזיקים מיקרופון ומקשיבים לה מזילים דמעה. גם באולפנים הזילו דמעה. גם בבית.
והלוואי שנראה אותם כבר פה. מתחבקים עם ההורים, האחים, הסבתות, הילדים. אנחנו מכירים את השמות שלהם. מכירים את המשפחות שלהם. אנחנו כבר רוצים לראות את אלקנה מתאחד עם אשתו. את איתן עם אחיו. את גלי וזיוי מגיעים לדרבי בבלומפילד יחד. את יוסף חוזר לרקוד, את אלון חוזר לנגן על הפסנתר. את דוד ואריאל חוזרים לשבילים בקיבוץ, את החברים גיא ואביתר, את נמרוד, את רום, את שני המתנים.
ויש עוד. חלק מהמשפחות שלהם יצאו למשלחות בחו"ל, חלק בחרו להילחם עליהם בדרכים אחרות. הלילה המחלוקות נגמרו. כולנו מתרגשים ביחד הלילה. נוני הכלב יזכה להתאחד עם הבעלים שלו בקרוב. איך אפשר שלא לשמוח?
בשנתיים האחרונות זו הייתה כיכר עצובה, אבל לא מיואשת. גם ברגעים הכי קשים זו תמיד הייתה כיכר מלאה בתקווה - של אנשים שהאמינו שאפשר להחזיר את החטופים ולתקן את המדינה. הכיכר העצובה הזאת הפכה לשמחה הלילה. "יש לי יום יום חג" נוגן ברקע. חלק מהמשפחות והחברים פתחו שמפניות. התקווה הגדולה שיוצאת מהכיכר הזאת הלילה צריכה להישאר גם אחרי שכיכר החטופים תהפוך רשמית ל"כיכר השבים".
בלילה הזה נדמה שלא רק החטופים מתחילים את הדרך הביתה, אלא כולנו. אולי בפעם הראשונה מזה שנתיים, ישראלים רבים הרשו לעצמם להרגיש תקווה - לא מהסוג הפוליטי או הציני, אלא כזו שמדביקה זרים ברחוב ומאחדת בין קצוות שכבר שכחנו שיכולים להיפגש. החטופים עדיין לא פיזית כאן איתנו, אבל משהו באוויר הרגיש כאילו מדינה שלמה מצאה סוף סוף את הדרך חזרה לעצמה. זה לא יהיה קל. יש מספיק אנשים גם בתוכנו שלא רוצים לראות את היום שאחרי - אבל אזרחי ישראל הם אנשים מיוחדים. הם לא יתנו לאף אחד לטרפד את החזרת החטופים בשלב הזה. הם בדרך הביתה, וגם אנחנו.
התרעות פיקוד העורף