בתחילת הסרט הציפייה לכך עדיין קיימת - העדויות שמראות איך ישבו אנשים מול המסך בעיניים קרועות, מתקשים להאמין שישראל העוצמתית נתפסה כך עם המכנסיים למטה. אלא שככל שהדקות חולפות הולך ומתברר כי הסרט עוסק בעצם בעולם הסטודנטיאלי האמריקאי, שככל שזמן המלחמה התארך וההלם הראשוני חלף, שינה את עורו ואִפשר לכוחות פרו-פלסטיניים להתעורר ולחולל מהומות בשטח הקמפוסים. ותופעה זו היא חשובה, ראויה לתיעוד ולניתוח, ומשעממת עד מאוד.
בימים של מלאת שנתיים לטבח הרצחני של חמאס, לא יהיה מסוכן להניח ששיעור צחיח בהיסטוריה של הקמפוסים באמריקה לא ימשוך את תשומת ליבם של מר וגברת ישראלי בסלון ב-נגיד ראשון לציון. משפחת ישראלי רוצה להתאבל, רוצה לזעום, רוצה לקוות - לפחות בחלקה, שהאדמה בעזה תפתח את פיה ותבלע את כל דורשי רעתנו. אז אם לנסח זאת בישירות: עזבו אתכם מ"8 באוקטובר". באמת סתם סרט.
התרעות פיקוד העורף