הרגעים הבלתי נשכחים האלה, שייחרטו בדפי ההיסטוריה של המדינה, תועדו מכל פינה ומרחב. מגישיו ומגישותיו של כל כלי התקשורת היו שם, כל אחד מאולפן או משטח שידור אחר, אך כולם במקביל חלק מהרגע הלאומי.
בכל מקום שאליו הסתכלת - בכיכר החטופים, בבתי החולים, בצמתים, באולפנים - נפרשו חיוכים במקום שלטים של ביקורת, דמעות במקום דאגה, ודגלי ישראל מונפים בגאווה משותפת. משפחות שמחבקות, אנשים זרים שמתחבקים, והמון שמבין לרגע אחד מה פירוש להיות עם אחד באמת. שטף של חגיגות ושטף של תמונות ותיעודים מרגשים שהלב לא יכול להכיל. בכל מסך, בכל עדשה, נראתה ישראל שלא הכרנו כבר מזמן - מאוחדת, חמה, נושמת תקווה.
זו פעם ראשונה בהיסטוריה של המדינה שיש כל כך הרבה אירועים יוצאי דופן מרגשים וכולם מתרחשים במקביל, בסינרגיה מושלמת. הגוף והלב כמעט לא יכולים לשאת את השמחה מרוב שהיא עצומה. וזה אולי הסוד של היום הזה - הוא לא היה רק על שחרורם של החטופים, לא רק על הגעתו של הנשיא דונלד טראמפ, אלא על שחרור זמני של כולנו מהציניות ומהביקורת. פתאום נזכרנו איך זה מרגיש להיות עם שחוגג יחד, שמתרגש יחד, שמאמין שוב בעצמו. מימין ומשמאל, חרדים וחילוניים, 14 עם 12, כולם יחד. חזון אחרית הימים.
היה בזה משהו כמעט תמים, כמו לחזור לרגע אל ימי הכרזת המדינה, כשאנשים זרקו פרחים מהמרפסות, ילדים הניפו שלטים, חיילים חיבקו אמהות שלא הכירו. זו הייתה ישראל במיטבה. וזו היום ישראל במיטבה. ועדיין, בלב השמחה, נדחקת מחשבה אחת: הלוואי שנדע לשמור על הרגע הזה. הלוואי שלא נחכה לעוד כאב כדי לזכור שאנחנו מסוגלים להיות יחד. כי היום הזה הוכיח - זה לא חלום. זו אפשרות אמיתית.
יום אחד שבו התקשורת דיברה בקול אחד, העם עמד כתף אל כתף, והכיכר שנולדה מהכאב הפכה לסמל של תקווה ושמחה. אולי זה מה שכולנו צריכים לזכור מפעם לפעם - שהאור הגדול הזה לא מגיע משום מקום אחר. הוא יוצא מתוכנו.
התרעות פיקוד העורף