לדברי האם, בנה עבר עינויים קשים במיוחד בחודשים הראשונים לשביו, אז הוגדר כחייל ובחמאס האמינו כי יש בידיו מידע ביטחוני. "הוא סיפר שנחקר, הוכה ונחבל שוב ושוב", תיארה ענת, "אבל גם במצבי קיצון לקח הכול בחשבון ואמר לעצמו - למפלצות האלה אני לא נכנע, לא משנה מה יהיה". לדבריה, מתן שמר על תקווה בזכות מחשבות על משפחתו: "ידעתי שיש לי למה לחזור", אמר לה כשנפגשו.
מתן סיפר כי במשך חודשים ארוכים היה מנותק לחלוטין מהעולם, לא ידע מה קורה בישראל ולא האמין שהוריו נאבקים למענו. "אחרי חצי שנה הוא עוד חשב שאנחנו בשקט, מתחת לרדאר", סיפרה ענת. לדבריה, הוא הוחזק במנהרות תחת הפגזות כבדות, ראה קירות נופלים לידו ושרד סיטואציות קשות של חנק, אבק והריסות. "זה נס שהוא בחיים", אמרה.
הוא שיחזר את רגעי החטיפה - את הקרב, את הכוויות בידיים ואת איבוד ההכרה. מתן סיפר כי נגרר בשקים שחורים, נחקר והוכה שוב ושוב, ואף הוחזק יחף רוב הזמן על רצפות בטון קרות. אמו סיפרה כי לפעמים הוחזק ימים שלמים מבלי שהתאפשר לו להתפנות, גם לצרכים בסיסיים: "הוא איבד צלם אנוש, את התחושה של חופש, אפילו את הזכות הבסיסית לזוז".
הוא סיפר כי ראה תקשורת רק ארבע או חמש פעמים במהלך השבי, תחת פיקוח ולוחמה פסיכולוגית מתמשכת. רק לאחר שחרורו הבין את עוצמת המחאה הציבורית והמאבק למענו.
ענת סיפרה כי מתן ביקש תחילה להיות לבדו עם בת זוגו נועה - "סגירה ראשונה אחרי שנתיים" - ורק אחר כך רצה לפגוש את הסבים והסבתות. "הוא חשב שהוריי, ניצולי השואה, כבר לא בחיים", סיפרה. לדבריה, מתן בוכה בכל פעם שהוא שומע על המאבק הציבורי למענו. "הוא אמר לי: ‘איזה סבל גרמתי לכם, אני כל כך מצטער’".
התרעות פיקוד העורף