אור כחלחל ריצד ממסכי טלוויזיות מתוך דירות רבות. ככה נראה עם נרגש. ככה גם נראה עם מותש. עם שכבר שנתיים מתעללים בו בכל דרך, גם דרך מכשיר הטלוויזיה שלו, עם שבע פאנלים להחריד ונאלץ פעם אחת אחרונה לבלוע את הדברת האינסופית הזו. בסוף השבוע שעבר, כשנודע שביום שני יחזרו החטופים, היה ברור מה מחכה לנו. באחד הערוצים נשאלה מרואיינת כיצד משפחה צריכה להכין את ילדיה לקראת ההתרגשות הצפויה.
אבל הם לא יכולים. זו החלטת הנהלה אצלם. אז מוטל עליהם למלא את שלוש יממות השידורים שלפניהם הריקות מחדשות במשהו, לא חשוב מה, אז עושים פאנל. מראיינים מומחים איך להכין את הילדים, איך להתמודד עם האכזבה של טראמפ שלא קיבל פרס ומתפללים שהזמן יעבור.
מבחינה זו, לערוצי החדשות מגיע פרס. בכל ערוץ שבו ביקרתי השידור שטף, המגישים והמרואיינים - גם אם כל אחד ביניהם קבע עמדה נחרצת הפוכה בדיוק מזו של קודמו - יצרו את הרושם כאילו יש להם מושג על מה הם מדברים, ההתרגשות הורגשה כמעט כמו אמיתית, והשעון הזדחל לקראת יום שני המיוחל.
אפשר היה כמובן לנסות למלא את עשרות שעות השידור הריקות בדבר הקרוי "עיתונות", כלומר כתבות שיש בהן תוכן, דיווחים של ממש מהשטח, מישראל, מעזה, ממדינות ערב בכלל, אבל מערכות הערוצים בישראל ויתרו מזמן על המאמץ לחפש אחר "עיתונות".
צופה שרוצה להרגיש את השטח עצמו, להכיר, ללמוד, לגבש לו דעה משל עצמו על בסיס ידע מסוים, מומלץ לו לחפש אחר ה"עיתונות" בצפון השלט, בערוצים הזרים. באורח פלא, קשה למצוא ב-CNN למשל "פאנל מומחים".
קל יותר למצוא שם וב-SKY ובתחנות זרות נוספות חפץ מוזר הקרוי "כתבה" - כלומר דיווח מהשטח, מהרחוב בעזה, מהקסבה בשכם, גם, למה לא, מסקירת העיתונים באום אל-פחם.
בתקשורת הישראלית קובעים לצופה מה יראה (פאנל) ומה לא (כתבות, שטח, רחובות, עיתונות). אולי מתוך עצלות, אולי שירקס עם השלטון, לא לעצבן, לא להטריד, אבל התוצאה היא אחת: קוראים לזה הנדסת תודעה. או התניית בוטים. אפשר גם לקרוא לכך הונאה. הצופה יושב בביתו ובתמורה לכספו אינו מקבל שיקוף אמיתי של המציאות.
עד שהמלאכה נעשית קלה. עד שהחדשות מתפרצות מתוך המציאות והמאמץ לעצור אותן מיותר. כשהחלו להופיע התמונות הראשונות של חטופים יוצאים מוואנים, יורדים ממסוקים, מתחבקים עם קרובי משפחה, נכנסו העניינים לנוהל שידור שאין סיבה להתלונן עליו.
זה לא יקרה ביום אחד. זעם ותסכול ותחושת נבגדות ענקית בני שנתיים תמימות לא מסתלקים ביום אחד. נכון, הייתה ביום שני הקלה עצומה. אבל רק הזמן יגיד אם התקווה והאופטימיות יחזרו לתפוס את מקומן בצמרת הטבלה, או שהריקבון והשחיתות ימשיכו לגרור אותנו מטה.
נאום טראמפ
יהיה לנו מזרח תיכון, ואפשרויות עצומות נפתחות, וגם אם לא, מי יזכור לו בשבוע הבא את הנאום הזה. ואם יזכרו לו, מה אכפת לו. העולם כולו הוא מגרש המשחקים של טראמפ, רק תנו לו לדבר, ותנו לו מחיאות כפיים, והוא בגרוב שלו.
ועם כל זאת אנחנו אוהבים אותו עכשיו. הבנאדם עשה למעננו את הטובה הגדולה ביותר שהיינו צריכים כבר שנתיים, ושבעצמנו לא היינו מצליחים לעשות, והחזיר לנו את החטופים. אז תודה, דונלד. בוא לבקר שוב.
התרעות פיקוד העורף