וזה השיח כפי שהתנהל בשידור, מגי טביבי העלתה את הנושא לדיון: "עולה כאן שאלת המורכבות והבעייתיות סביב התיעודים האלה", כשהיא מתכוונת לתיעודים המרגשים של אימהות פוגשות סוף סוף את יקיריהן אחרי שנתיים.
לראות, לשמוע, לשפשף עיניים, לנקות אוזניים, להריץ אחורה שוב ושוב כדי לוודא שלא טעינו, או אולי לא הבנו נכון, ופשוט לא להאמין. האימהות הנרגשות מחזרתם של יקיריהן משבי חמאס הן אלה שיעודדו את החטיפות הבאות, כאילו לא כל אמא, אלא רק אמא יהודייה שמחה לחזרת בנה, כאילו האויב מושפע מהתיעודים הללו, כאילו האויב האכזרי לא רוצה לכלותינו בלי קשר לתיעוד המרגש של האימהות.
לצטט את קינת דוד בזמן שאימהות מחבקות את בניהן בהתרגשות אחרי שנתיים של סבל, ולהסיק מזה שהן מזמינות סכנה נוספת, זו לא ביקורת עיתונאית; זו הכפשה מכוערת של מי שעברו את הגיהנום ולא נותר להם אלא שמחה פשוטה על השיבה הביתה.
יש שיטענו: "אנחנו במדינה דמוקרטית; זה דיון לגיטימי". יש הבדל עצום בין דיון עיתונאי לגיטימי לבין הפיכת בני אדם לשעירים לעזאזל. גם אם יש קמצוץ של אמת בדבריו (אין, אבל נגיד שכן), הוא יכול היה להפנות את הביקורת כלפי הצנזורה, או נגד שיטות הסיקור שמאפשרות לתיעודים הללו להיחשף כך מול האויב.
ובמקום להפנות את האש לכיוון הנכון, לממשלה שאחראית למדיניות הביטחון, לתחקיר על הכשל המודיעיני, בחר הערוץ וכמה מאנשיו להפנות את האצבע לעבר ההורים המסכנים שעברו תופת שלעיתים נראית כאילו יותר קשה מיקיריהם שנחטפו. זה לא רק בלתי מוסרי, זה גם מסוכן מבחינה ציבורית. כשגוף תקשורת עם נתוני רייטינג של שבעה עד תשעה אחוזים מאפשר הסלמה של קורבן לאשמה, הוא משכפל שנאה ופילוג.
ובינתיים, האימהות שקיבלו סוף סוף את בניהם חזרה, נותרות שוב מטרה, לא של האויב, אלא של אחים מבית, תקשורת שאיבדה את מצפן הערכים. והנזק לא מוגבל למשפחות בלבד, הוא מחזיר אותנו אחורה מבחינה פוליטית וחברתית, במקום לבנות תשתית שיקום לאומי סביב ההכרה בכאב ובחובה המשותפת למנוע עתיד דומה.
התרעות פיקוד העורף