זו תוכנית שנראית כאילו לא אמורה לעבוד בעידן של ריאליטי נוצץ, אבל דווקא בגלל זה היא עובדת כל כך טוב. חמישה משתתפים, חמישה ערבים, שבוע אחד של מפגשים קולינריים - וזהו. בלי גמר נוצץ, בלי הדחות, בלי דרמות מבוימות. רק מפגש בין אנשים, אוכל, ורגעים שבהם השולחן הופך למראה של החברה הישראלית.
קסם הפשטות
המלכה מהמערב, והמלכה מהמזרח
העונה התשיעית נפתחה בפרק ראשון נהדר, ואני הרגשתי שוב את אותה התרגשות של תחילת עונה. אומנם כל המשתתפים בסבב נהדרים, אבל מהר מאוד התברר שיש כאן שתי גיבורות בלתי נשכחות: קמילה ושירה. שתיהן שונות בתכלית, ובכל זאת משלימות זו את זו באופן מושלם.
קמילה מגלמת את הצד ה"אירופי" של הישראליות. נימוסים מוקפדים, מבטא זר, אלגנטיות שמרגישה כאילו נולדה בלונדון ולא בבאר שבע. מהרגע הראשון יש בה משהו שמצליח גם לעצבן וגם להקסים. היא מדויקת, מנומסת, ומודעת לעצמה עד הסוף - ובישראל של 2025, זה כמעט פרובוקטיבי. ההתנהלות שלה נתפסת לעיתים כמתנשאת, אבל מאחורי זה מסתתרת אישה שיודעת בדיוק מי היא, ומה היא רוצה לשדר לעולם.
ומולה ניצבת שירה - אישיות טלוויזיונית נדירה. עורכת דין פלילית, במקור מבנימינה, שהיום גרה באשקלון. היא משלבת בין אינטלקט גבוה לבין חוש הומור חד ויכולת ביטוי שירתית. יש בה חום, ישירות, אותנטיות, וחוסר פחד. מצד אחד - אשכנזייה גנטית, מצד שני - מזרחית בלב ובנשמה. השפה שלה פואטית, עשירה, ומלאת חיים. היא מדברת כמו בן אדם שאתה רוצה לשבת איתו לשתות קפה, גם אם אתה לא מסכים עם מילה ממה שהיא אומרת.
שיעור על הישראליות
ההתנגשות בין שתי הנשים האלו היא לא עוד ריב טלוויזיוני - זו מעבדה חברתית. שירה לא אוהבת את שיעורי הנימוסים של קמילה, ומרגישה שמנסים "לסרס" לה את האישיות, בעוד קמילה טוענת שכל האלגנטיות הזו היא קודם כול בשביל עצמה, לא בשביל להרשים אחרים. הרגעים ביניהן טעונים, אבל גם כנים ומורכבים.
וזה בדיוק מה שמרתק כל כך בתוכנית הזו: היא מצליחה לתפוס את הרגע שבו מזרח ומערב נפגשים, ולא נלחמים - אלא מדברים. ישראל של קמילה היא אירופאית מנומסת, מחויטת, מדויקת; ישראל של שירה היא חמה, קולנית, חופשייה. ובין שני הקצוות האלה מתנהל הדיאלוג שמרכיב את כולנו. כל אחד מאיתנו יכול להתחבר לסלידה מהנימוס הכמעט אובססיבי, או לחלופין לרצות קצת יותר עידון וקלאס סביבו.
"חיכיתי מתי יפתח השם את פי האתון"
בפרומו לפרק הבא כבר זכינו לאחד הציטוטים האייקוניים - "חיכיתי מתי יפתח השם את פי האתון", שאותו שירה משליכה לעבר קמילה, ומבהירה לנו שצפויה התנגשות גדולה. מדובר באמירה שגרמה לי לצחוק כמו משוגע, משפט תנ"כי שהופך כאן לבדיחה מושלמת. כי ככה זה ב"בואו לאכול איתי" - רפרנס מהתנ"ך יכול להיות מוגש לצד פבלובה.
"בואו לאכול איתי" מצליחה להזכיר לנו למה ריאליטי נולד מלכתחילה - כדי להכיר יותר את החברה שבה אנחנו חיים. זו תוכנית שבה מתחת לשכבות של סלטים, עוגות גבינה וניקוד, מסתתר דיון עמוק על זהות, על מקום, ועל תרבות. אז שאפו לכאן 11 ולכל המשתתפים וההפקה, על עוד עונה שמתחילה מדהים ולא מאכזבת לרגע.
התרעות פיקוד העורף