נתניהו מדקלם את "הישגי המלחמה". במציאות אחרת, אולי הוא היה מתגאה באיך שהציל את העם, אבל במציאות שלנו הוא בעיקר מתגאה בזה שלא הקשיב למתנגדים שלו. האצבע המאשימה שלו, כמו לייזר, עוברת על פני האופוזיציה, אלה שמבחינתו ניסו לגרור את ישראל להפסד. מחיאות הכפיים נשמעות שוב ושוב, כמו מנוע של אופניים חשמליים שמסרב להפסיק. סדרנים מוציאים עוד ועוד ח"כים, והמצלמה מתעכבת על שורת השרים סביב השולחן, כולם מביטים בו בהערצה של תלמידים למורה שהבטיח להם טיול שנתי אם יפסיקו לחשוב.
על הדוכן, הוא מדבר על "שנאת חינם" ועל הצורך באחדות. זו תמיד הנקודה שבה אני צוחק. אצל נתניהו אחדות זה כשכולם שונאים את מי שהוא שונא. ומהי שנאת חינם בעיניו? כנראה כל שנאה שלא מניבה לו מנדטים. הוא מדבר על האלימות נגד חברי הכנסת ועל האיומים עליו ועל משפחתו, אבל משום מה לא על האלימות המשטרתית כלפי משפחות החטופים, אלה שעמדו מחוץ לבתי השרים והקריאו שמות של יקיריהם. מעניין, כנראה שהכאב שלהן לא נחשב "ממלכתי".
והוא ממשיך. עוד הישג ועוד הישג. ואני יושב מול המסך ותוהה אם הוא בכלל זוכר שהוא זה שהיה ראש הממשלה ביום שבו ישראל ספגה את הטבח הנורא בתולדותיה. אולי הוא שכח. אולי הוא שכנע את עצמו שזה היה מישהו אחר. זה הרי לא קשה, התומכים שלו שוכחים עבורו כל יום מחדש.
הפער הזה, בין הפריים של הכנסת לפריים של ההלוויה, הוא לא רק בלתי נסבל, הוא תמונת המחזור של המדינה: למעלה מדברים על אחדות, למטה קוברים את מי ששילם את המחיר על זה שלא הייתה בינינו אחת כזאת.
אני כיביתי את הטלוויזיה וחשבתי על אותו סנדוויץ' ישראלי שפתח את היום, בין אבא שמוריד תמונה של בנו, לבין פוליטיקאים שמורידים את המסכה, לבין טקס הלוויה של חייל צה"ל. וזה כנראה מה שנקרא כאן "מושב החורף של הכנסת".
התרעות פיקוד העורף