החודש, עוד לפני הפסקת האש וחזרת החטופים, עלו לשידור שתי סדרות עלילתיות שמתמודדות באופן ישיר עם אירועי 7 באוקטובר, ושתיהן עוררו סערה ציבורית. "שחר אדום" - מיני-סדרה ישראלית-אמריקאית בת שבעה פרקים מגוללת את סיפורם של ניצולים וחטופים באמצעות שילוב עדויות אמיתיות ודמויות בדיוניות.
סדרות כמו "אור ראשון" ו"שחר אדום", שמוקרנות בימים אלה בטלוויזיה אינן רק דרמות; הן ניסיון קולקטיבי להתמודד עם שבר שלא דומה לשום דבר שקדם לו. אך לצד הצורך לספר, עולות גם שאלות של גבול בין אמנות לטראומה. איך מתרגמים את הבלתי נתפס לסיפור, מבלי לפגוע בכאבם של מי שעדיין חיים אותו מדי יום?
ניסיון להבין
הסרט, המתרחש בקיבוץ ניר עוז החרב, מתאר מסע שמזמן לנערה התמודדות עם הזיכרונות, עם היעדר האם שנחטפה, ועם השבר של מקום שפעם היה בית. "יצאתי מנקודת הנחה שאני לא יכול באמת להבין מה האנשים שעברו את האסון הזה חשים", הוא אומר. "אני רק יכול לנסות להתקרב, ובעצם, העשייה של הסרט היא עצמה הניסיון הזה להבין אותם. תיעדתי את הניסיון. המטרה אינה לשחזר את הזוועה, אלא להתקרב אל האנושיות שאבדה לנו. כולי תקווה שכל מי שצופה בסרט ימצא שוב אמונה באנושיות, ויקבל כוח להילחם על ההומניות שאיבדנו פה בשנים האחרונות".
מה שהחל כרשימות אישיות הפך ליצירה תיאטרונית שעלתה בפסטיבל ישראל אשתקד וזכתה לתשואות ולהכרה, כולל מועמדות לעשרה פרסי "קיפוד הזהב". "ניסיתי לשאול את עצמי כל הזמן איך מזהים חיים בתוך מרחב של מוות", מסביר יוסף. "המטרה שלי לא הייתה לזעזע אלא לאפשר הקשבה אמיתית למה שקרה שם".
לדבריו, התגובות להצגה עוצמתיות במיוחד - גם מצד מי ששירתו עימו במחנה וגם מצד מי שחוו את האירוע מבחוץ. "יש אנשים שאמרו שהם באו בפחד ויצאו בתחושת השתתפות באבל קולקטיבי", הוא מספר. יוסף מאמין שבעתיד יועלו עוד מחזות שיעסקו במלחמה, אך ספק אם יהיו רבים שיבוססו על תיעוד בזמן אמת: "עבודות כאלה נדירות, כי הן נכתבות מהשטח, מתוך המציאות עצמה. אני בטוח שיבואו יוצרים שירצו לספר את הסיפור בדרכם, אבל החוויה של 'שורה' - היא ייחודית במובן הכי חי ואמיתי של המילה".
תגובה ראשונית
אחר כך מגיע שלב הניסיון להבין ולנתח ואחריו להכניס דיון ביקורתי, אפשר לסמן את זה בעוד עשר שנים מהאירוע. למשל במלחמת וייטנאם, מן המפורסמות הוא שלמרות שהיו כמה סרטים מיידיים, הסרטים המשמעותיים כמו 'פלטון', שיצא ב-1986, היו רק למעלה מעשור אחרי. יצירות קולנוע וטלוויזיה משמעותיות, שרואות את האירוע בהקשר רחב יותר, כנראה יגיעו רק בחלוף כעשר שנים. תהיה בהן פרספקטיבה היסטורית, יכולת להתמודד עם המורכבות ואולי גם פחות צנזורה עצמית. פחות רגש ויותר יכולת לנתח. כמו למשל הסדרה 'הומלנד', שיצאה ב-2011, עשר שנים אחרי אסון התאומים".
עם זאת, הוא מוסיף כי "העיבוד העמוק עוד לפנינו. בהמשך נראה יצירות שינסו להבין לא רק את האירועים עצמם אלא את מה שהם עשו לנו כחברה, את השאלות המוסריות, הזהותיות והאנושיות שנולדו מתוכן. זה המעבר מיצירה תגובתית ליצירה מתבוננת".
לדבריו, תפקיד האמנות במציאות כזו הוא כפול: "מחד היא מאפשרת קתרזיס - שחרור של רגשות שלא ניתן לבטא ביומיום - ומאידך היא גם סוג של תיעוד תרבותי, עדות למה שהעם הזה עבר. כשנחזור להביט אחורה בעוד שנים, דווקא היצירות האלה יהיו המסמך האמיתי של התקופה, ולא מהדורות החדשות. התיאטרון, הקולנוע והספרות הם המקום שבו הטראומה הופכת להבנה".
לדבריו, השלב הבא צפוי להיות שונה. "ככל שיעבור הזמן, נראה יוצרים שמתרחקים מהאירוע כמשתתפים ישירים ומביטים עליו מבחוץ", הוא מעריך. "שם כבר תופיע הביקורת. יהיו כאלה שיתעקשו לשאול שאלות קשות - מי אחראי, איך זה קרה, ואיך הגענו לשם. זה יתחיל מבמאי נועז אחד, כמו תמיד, והוא יחטוף את האש כי היום החברה הישראלית מפולגת הרבה יותר. אם פעם הביקורת באה מצד אחד של המפה, היום יש שני מחנות עם שני מנגנוני תקשורת חזקים, וכל צד ינסה להבעיר את המדורה שלו".
פנחסוב מבין את הכאב של המשפחות שמתנגדות לעיסוק מוקדם בנושא, אך מדגיש: "בשום אופן אסור לראות בזה טאבו. הטלוויזיה והקולנוע נועדו לעסוק גם בפצעים הפתוחים ביותר. יוצר מחויב לאמת שלו. עם הזמן, התוכן של עדויות יהפוך לפחות רלוונטי, והקהל ירצה להבין מה באמת קרה, מעבר למסך השתיקה".
כשנשאל על העתיד, חרל"פ לא ממהר לנבא. "קשה לדעת לאן זה ילך", הוא אומר, "אבל בקצב של הממשלה הנוכחית, ספק אם נראה יצירות ביקורתיות באמת. אולי אם יימשכו שיתופי הפעולה עם גופים בינלאומיים. העולם בחוץ מאפשר לנו לפעמים לצאת מהבועה שלנו".
התרעות פיקוד העורף