ביסמוט ניסה להוריד להבות ולהחזיר את הדיון למקום הנכון והדגיש עד כמה חשוב שכל כלי תקשורת, בלי קשר פוליטי, ייתנו במה לפצועים ולהלומי הקרב, שנושאים את הכאב של כולנו, זה מחובתנו. אבל במקום לקחת את השיחה למקום של אחריות ציבורית, והוקרה לכל הלוחמים גם אם מתראיינים אצל מתחרים וגם אם לא תומכים בממשלה, מגל לא הצליח לעצור את הדחף התחרותי, והקנאה המקצועית ביריבים הגדולים, והעדיף לשקוע באינטרס האישי הצר שלו. הוא המשיך בניסיון לבזות ומיהר לתקן את ביסמוט ולהבהיר שהוא לא הזמין אותם לתוכנית אלא הם באו בעצמם. ובמילים אחרות, ניסיון להשפיל את סעידיאן שכלל לא הוזמן לתוכנית אלא הגיע מרצונו.
ואז נחשפה שוב התמונה המוכרת ובעיקר המכוערת. בזמן שביסמוט מדבר על אחריות לאומית, מגל מתעסק בקטנות של אגו תקשורתי ותחרות בין ערוצים, גם על חשבון לוחמינו היקרים, גם על חשבון הפצועים והלומי הקרב, בדיוק כפי שעשה נגד משפחות החטופים. כל עוד הם לא תומכים בממשלה, או מעזים להגיע לערוצים המתחרים, הם לא נחשבים אצל מגל. רק מי שמגיע לערוץ 14 ראוי לאמפתיה, מי שמדבר עם ערוץ אחר הוא מחוץ לגדר הפטריוטיות המזויפת של התוכנית.
חוק הגיוס - משימה מדינית, לא ספין תקשורתי
משם עבר הדיון לנושא המרכזי שעל סדר יומו של ביסמוט, חוק הגיוס, כמי שמופקד בפועל על אחד החוקים הרגישים במדינה. לדבריו, על פי החוק, בשנתיים הראשונות לגיוס החרדים לצה"ל צפויים להתגייס כ-10,000 חרדים, נתון שמבחינתו מהווה התחלה אמיתית לשינוי חברתי.
"בעוד 20 שנה, חרדים בצה"ל יהיו דבר שבשגרה, אולי אפילו רמטכ"ל חרדי". לדבריו החוק כבר על שולחן הוועדה והוא מאמין שיעבור בקריאה שנייה ושלישית עד סוף השנה. ינון מגל כהרגלו מצא הזדמנות לנגח את היועמ"שית שלטענתו עשויה לטרפד את החוק, אבל ביסמוט הבהיר שהיועצת המשפטית של הוועדה שונה מזו של הממשלה, היא מקצועית ומבינה את חשיבות החוק הזה.
החזון שלו ברור: החרדים לא יגיעו לצבא רק כי הם מצווים, אלא כי הם רוצים ורואים בזה זכות. זו לא שוויוניות מלאה כי רוב הצעירים האחרים, החילוניים והדתיים מתגייסים מתוך חובה, לא מתוך רצון, אבל זו עדיין התחלה. אחרי שנים של דשדוש, מדובר בצעד ראשון בכיוון הנכון.
ביסמוט הבהיר כי מי שמתנגד לחוק לא באמת נלחם על צדק חברתי, הוא נלחם כדי להפיל את הממשלה. אלא שאז הגיע תורו של ינון מגל לסכם את הדברים, והמשפט הראשון שלו חשף בדיוק את תפיסת עולמו: "אני מקווה שתצליח להעביר את החוק הזה כי זה יעזור לממשלה לשרוד".
וזה אומר הכל. חשוב להעביר את החוק לא לטובת חיזוק הצבא, לא הרחבת השירות, לא דאגה לחיילים או לביטחון המדינה, אלא דאגה להישרדות הממשלה. זו הציניות בהתגלמותה תחת המגבעת של המגיש שמתגאה בשם הפטריוטים, להפוך חוק לאומי וכלל-ישראלי לעוד מהלך טקטי בתוך משחק פוליטי. בעוד שביסמוט מדבר על חזון, על אחריות ועל שינוי שיבנה אמון בין החברה החרדית לצבא, מגל רואה רק את המשמעות הפוליטית המיידית.
האדם הנכון במשימה הנכונה
ביסמוט, בראיון הזה, לא ניסה לרגש ולא לחלק הצהרות. הוא דיבר כמי שמבין את משקלה של האחריות שמונחת עליו. הוא סיפר על פגישות עם רבנים ואדמו"רים, על הצורך לבנות אמון עם הציבור החרדי, על הקמת בסיסים חדשים בצה"ל שיותאמו למתגייסים החרדים, ועל מאמץ לוודא שהחוק יעבור גם בבג"ץ.
הוא דיבר על הפן האישי והמשפחתי שהציג תמונה מדויקת לחברה שלנו, על הבת שלו עם מדים שיורה מרגמות ועל הבן עם הציציות שלומד בבר אילן ושניהם חיים באחדות ובשוני. "אני מכבד מאוד את הציבור החרדי ולומד ממנו דברים, אבל הצבא צריך אותם. אני מעריץ את לובשי המדים באותה מידה שאני מעריץ את לומדי התורה". נראה כי ביסמוט הוא האדם הנכון במשימה הנכונה.
כשנשאל על ידי מגל על כישלונו של יולי אדלשטיין, קודמו בתפקיד, הוא השיב בקולגיאליות: "תשאל אותו. אני מעריך את חבריי לסיעה, אני שחקן קולגיאלי". זו לא אמירה של אדם שמחפש ריב, אלא של מי שמבין את חשיבות הממלכתיות, מילה שהפכה לגנאי בממשלה הנוכחית. כשנשאל איך הוא מתמודד עם הביקורת השיב: "הצקות, הקללות והביקורת לא מערערות אותי, ממש לא".
התרעות פיקוד העורף