מזרחי הוא גיבור אנטי-גיבור. הוא יודע להפוך את עצמו לזבוב על הקיר. על מה לדבר, שואלים אותו החיילים המסתפרים. על מה שאת/ה רוצה, עונה הספר שמספריו רצים על שערו של השואל. והם מדברים. ואיכשהו השיחה מתגלגלת. מזרחי מהמהם, לעיתים משמיע כמה מילים, והם שופכים את הלב.
במספרה של מזרחי אין הדיבור הישראלי העכשווי המפולג, המלא זעם, התובע את ראשם של אלה ו/או של אחרים. כל זה נשאר מעבר לדלת. גם הגיבורים המסתפרים שלו הם אנטי-גיבורים. המלחמה נדחקת מעט אחורה והופכת לתמונת רקע, והבעיות שלהם אינן "כן ביבי, לא ביבי".
הבעיות שלהם הן אמא שיושבת על הראש של הילדה בת העשרים וקצת, שדי כבר, עשית מספיק מילואים, תשחררי כבר, או של חוזר בשאלה שהמלחמה החזירה אותו אל האמונה, ורצה לחזור לישיבה, ללמוד, להקים משפחה, לשכוח את החלומות בלילה ולהקים משפחה.
בתוך המהומה העצומה, הסוחטת, הבלתי נסבלת הנקראת מדינת ישראל יוצר אלון מזרחי בועה שבתוכה מתקיימים אנשים אמיתיים עם חיים אמיתיים ובעיות יומיומיות אמיתיות. במגע קסם עדין הוא בונה לאנשים האמיתיים ולנו הצופים רגעים של אין דרמה, מרחב אוהד, והם מגיבים אליו בעדינות ובפתיחות, ובלי הרמת קול אחת, או אקדח שנשלף, או מרדף מכוניות מסמר שיער, נולד לנו, כאמור, יופי של סרט.
התרעות פיקוד העורף