איך זה בעצם יתכן? הרי לפי הגדרותיהם של אותם ערוצים ואותם כתבים שעובדים בהם - אנשי ערוץ 14 אינם "עיתונאים" אלא תועמלנים, שופרות של לשכת ראש הממשלה. האם המיקרופון באילת מקדש הכל? האם שותפות לפאנל עיתונאי נחשבת ל"פריווילגיה מקצועית" גם למי שמקדמים קמפיינים נגד תקשורת חופשית?
הבעיה איננה רק נוכחותם של אנשי ערוץ 14 - אלא בחיבוק הפומבי של עיתונאי הערוצים הממסדיים, אותם אלה שטוענים שהשלטון מנסה לסתום להם את הפה. במקום להבהיר קווים אדומים - למשל, סירוב לשבת עם מי שפוגע בעבודת עיתונאים - בחרו להכשיר את הקרקע. וכך, גם תוקף העיתונות זוכה ללגיטימציה ממנה.
דווקא מי שמציג את עצמו כחומת המגן של הדמוקרטיה, אמור להבין את ערך ההבחנה. הבחירה להעניק שוויון ל"ערוץ הבית של נתניהו" בשם איזו אחוות עיתונות מזויפת - רק מעצימה את תחושת הצביעות בציבור.
אי אפשר לדבר על דה-לגיטימציה ואז לרפד אותה. אי אפשר לגנות שופרות - ואז לארח אותם. כנס אילת יכול היה להיות רגע של עמדה עיתונאית ברורה, של אמירה: לא נשתף פעולה עם מי שמשרת אינטרס פוליטי על חשבון האמת. אבל במקום להוביל - ערוצי "התבהלה" שוב הלכו לאיבוד בין הפאנלים, הקרואסונים והפוזות. ואולי, בסוף, גם הם יודעים: יותר נוח לדבר על הסכנה - מאשר לשלם עליה מס.
התרעות פיקוד העורף