ואז מהר מדי מגיעות הפרסומות. מופעי חנוכה, קניונים, ילדים בתחפושות. הצבעים צורבים בעיניים, הקולות צורבים באוזניים, ובכל זאת יש בזה משהו מנחם. כאילו המדינה אומרת לך: נכון, הכול קורס, אבל תראה איזה פסטיגל מהמם מחכה לך בדצמבר.
ואז, בלי שנרגיש, הקפה הופך קר והמסך הופך מראה. באולפן יושב ראש חטיבת הדוברות של משטרת ישראל. פאנליסט. מגיב על אירועים, מפרשן. רסקין מניד בראש. הכול מתנהל בנועם, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם שאיש יחסי הציבור של המשטרה ישב באולפן של ערוץ תקשורת עצמאי וינתח עם הפאנל את המציאות.
פעם עיתונות הייתה המקום שבו המציאות נבדקת. היום היא המקום שבו היא מתנחמת. היא לא סודקת את השלטון? היא מצחצחת אותו. משדרת חיות מחמד, מופעי חנוכה וסרטונים מטיקטוק בין שני דיווחים על מלחמה. כאילו אנחנו לא יכולים לעמוד במתח של החיים עצמם בלי לשתות לגימה קלה מהפנטזיה.
המסך מתחלף לפרסומות, אני מכבה את הטלוויזיה, והיום בישראל מתחיל. יום שבו כולנו נצא מהבית קצת יותר רגועים, קצת יותר מנומנמים, קצת יותר עיוורים. כי אם הבוקר נפתח ככה, עם שעתיים של מציאות מרוככת ויחסי ציבור בתחפושת של חדשות, אז אין פלא שגם היום הזה ייגמר בדיוק אותו דבר: בלי תשובות, בלי אחריות, ועם חיוך מנומס של אולפן בוקר שמבקש רק דבר אחד: לא להעיר אותנו באמת.
התרעות פיקוד העורף