ואז הוא ממשיך, ומילים כאלה קשה אפילו לקרוא ולכתוב: "המחבלים אמרו לנו, עין תחת עין, שן תחת שן. לקחו אותי לחדר קשרו לי את הרגליים ואני חשבתי הם הולכים לכרות לי עכשיו את הרגליים, זה הסוף שלך. והתחילו לפוצץ את הרגליים שלנו במקל. שמתי רגל ימין על שמאל, שירביצו לי רק על רגל אחת, שיישאר לי לפחות רגל. שברו לי כמה אצבעות ברגליים, לא יכולתי לדרוך על הרגל חודשיים. "על ההצהרות של בן גביר אמר כעסתי על זה שזה יצא לתקשורת. אין דברים כאלה. אני לא יודע אם זו פאשלה או לא. למה זה יצא לתקשורת? אתה יודע שאנחנו אצלם בידיים. איך אתה נותן להם להתעלל בנו? אתה שר בממשלה. אתה צריך לדאוג לנו. למה אתה לא דואג לנו?"
אתה שומע את העדות המטלטלת של בר קופרשטיין ומבין אין כאן שנאה. יש כאב. יש תחינה פשוטה למשהו בסיסי, אחריות. כשקופרשטיין שואל "אתה שר בממשלה, למה אתה לא דואג לנו?" זו לא שאלה לבן גביר בלבד. זו שאלה לכל מי שעמד מהצד ושתק, לכל ממשלה שהעדיפה סיסמאות על פני אחריות, לכל שר שהפך את הציוץ לדבר החשוב ביותר ביום שלו. ובתוך כל החושך הזה, דווקא ההפגנות בכיכר. אותן הפגנות שזכו לגינוי תקשורתי מימין, לאיומים וללעג, היו מקור כוח לשבויים.
"ידענו שההפגנות באמצע שבוע זה הרבה יותר חזק משבת, כי זה להשבית את המשק, לסגור את הכבישים. כל מי שיוצא להפגין ומרים שלט לחטופים, לא משנה מה המניע שלו, פוליטי או אישי, ראוי להערצה, כי אף אחד לא חייב לנו כלום. ידענו שההפגנות באמצע שבוע, סוגרים איילון, שורפים צמיגים, מפריעים למדינה, זה משמעותי. "אותם אזרחים שעמדו בכבישים, שצרחו "תחזירו את החטופים עכשיו", היו הקול של מי שלא היה להם קול. כשהממשלה דיברה בסיסמאות, ודאגה למנדטים שלהם האזרחים הם אלה שדיברו בשם האנושיות ונלחמו עבור החטופים.
אני שומעת את העדות של קופרשטיין שמצטרפת לעוד עדויות אחרות של חטופים וכולי תקווה שהשר לביטחון הפנים, איתמר בן גביר, ששמע לפחות חלק מהעדויות הללו, יבין את משמעותן. אבל נדמה שכמו תמיד, במקום חשבון נפש, יש הפניית אצבע. לא התנצלות, לא חרטה, אלא עוד מתקפה על התקשורת, על השמאל, על כל מי שנוח להאשים. אבל למה לנו להתפלא הרי בן גביר למד מהמורה הטוב ביותר מראש הממשלה, איך לחמוק מאחריות.
כולי תקווה שהוא צפה בראיון הזה. כי זו עדות שהיא לא פחות מכתב אישום מוסרי. כתב אישום שהגישו בר קופרשטיין ושאר החטופים נגד שר בממשלה, ונגד תרבות פוליטית שלמה שהפסיקה להרגיש. בתוך העדות הקשבה של קופרשטיין, יש גם ביקורת לתקשורת לא רק על מה שנאמר, אלא על הבמה שניתנה. על כל ציטוט מיותר, על כל אמירה פרובוקטיבית שזכתה לקבל במה בתקשורת. זו צריכה להיות נורה אדומה לכל מערכת חדשות: לא כל אמירה שווה שידור, לא כל פרובוקציה ראויה לכותרת גם במחיר של רייטינג.
ועוד סיפור אחד של חטוף מתווסף. עוד עדות קורעת לב על שנתיים בשבי חמאס. השבויים שחזרו הביתה עכשיו מתחילים מסע חדש, מסע של שיקום ממושך. אבל גם לנו, האזרחים, מתחיל מסע חדש. מסע של זיכרון ובירור. כשנחזור בעוד שנה לקלפי, בתקווה עוד לפני, נצטרך לזכור מי הוביל למה, מי נלחם למען החטופים ומי נעלם, מי הפגין סולידריות ומי הפך את הפוליטיקה לציניות טהורה.
כי כמו שאמרה אחת השרים, אורית סטרוק, שצריך "לכבוש את עזה גם אם החטופים ימותו", משפט שאיכשהו נשכח. אולי כי התרגלנו לפרובוקציות בשקל של הממשלה, אולי כי נרדמנו. אבל יש מי שהתעוררו מהסיוט. ועכשיו הגיע הזמן שגם אנחנו האזרחים נתעורר.
התרעות פיקוד העורף