כן, יש בסדרה גם רגעים קרינג'יים - כאלה שרק מי שמכיר אותי יודע כמה אני נהנה מהם. המנטרה החוזרת על "להקת הבנות הטובה בעולם", או הסצנות שבהן הבנות נאלצות לומר דברים מתוסרטים - זה אמנם מעט מאולץ, אבל גם נורא כיפי. דווקא ברגעים האלה מרגישים את הגבול המטושטש בין ריאליטי לדוקו, בין רצינות לתיאטרליות. ועדיין, אם נשים את זה בצד - נהניתי מהפרק הזה כמו שלא נהניתי מזמן. הוא סיפק כל כך הרבה רגעים יפים, ובעיקר - אמיתיים. היה משהו מענג בלצפות בלידה של להקת בנות, כשהמצלמה לא רק מתעדת, אלא גם משתתפת.
ואולי כדי שתבינו למה זה כל כך דיבר אליי, אני חייב להתוודות - יש לי חיבה אדירה ללהקות הפקה. המושג הזה, שקיבל עם השנים קונוטציה קצת שלילית, הוא בעיניי אחד הקונספטים הכי יפים שידע הפופ העברי. הרעיון פשוט: קבוצת מפיקים שמגייסת זמרים וזמרות כדי להקים יחד הרכב שיתאים לחזון מוזיקלי מסוים. זה לא תהליך של "להרכיב פאזל" - זה יותר כמו לייצר מכונה שעשויה מבני אדם.
לאורך ההיסטוריה הישראלית היו עשרות כאלה - מ"סקסטה" ועד "היי פייב", מ"חמסה" ועד "בנות יעקב". ואגב, "בנות יעקב" היא אחת החביבות עליי, וכתבתי בעצמי את הערך שלהן בוויקיפדיה. הן קמו אחרי התפרקותה של "ללדין", מאותו גל של המפיקים שנישאו על ההצלחה של הלהיט "יעקב". אובססיבי לעניין? כבר אמרתי? ולכן כל סצנה שמציצה לתהליך מאחורי הקלעים פשוט ריתקה אותי. גם כשברור שהכול ערוך ומשוחק במידה מסוימת - זה עדיין פאן.
ועכשיו בואו נדבר על הבנות עצמן. הן באמת מהממות. כל אחת מהן מביאה אנרגיה אחרת. נויה שרם היא "החבילה המושלמת" - כישרון טבעי, ניסיון, נוכחות. ליאן בירן כריזמטית ברמות אחרות, כזו שממגנטת אליה את המסך. מיקה מביאה את התנועה והדיוק, ואמיליה בן עטר בת ה-16 יוצרת, מלחינה, מנגנת, יותר "ארטיסטית". זה איזון נכון בין דמויות חזקות. אבל עדיין קשה לדעת האם זה יחזיק.
להקות הפקה לאורך השנים התקשו לשרוד. גם כשהחזון היה ברור, בפועל קשה מאוד להחזיק הרכב של כוכבות שכל אחת מהן נולדה להוביל. זה ניכר כבר בפרק הראשון - תחושת דריכות, חשדנות, ואגו שצץ בכל פינה. בסוף, בתעשייה הזו, כולם רוצים להיות השמש - ולא כל אחת יכולה לזהור באותה עוצמה.
אני נזכר למשל בלהקת "חמסה": בזמן שהלהיט "אתה חייב למות עליי" הוקלט, עד לצילומי הקליפ כבר הספיקו להתחלף חלק מחברות הלהקה. וזה אולי הסיפור של כל להקת בנות מאז ומתמיד - הרגע הקסום שבו הכל נבנה, והרגע שבו זה מתפרק באותה מהירות.
אם יש לי ביקורת, היא דווקא על השם. "I BUTTERFLY" פשוט לא שם קליט. קשה להגיד אותו, קשה לזכור אותו, והוא לא מתגלגל טוב על הלשון הישראלית. הייתי שמח למשהו יותר קליל, צעיר, כזה שעובד גם בעברית וגם באנגלית. אבל האמת? זה לא מה שישבור את זה.
יש עשרות דוגמאות ללהקות עם שמות מוזרים שהפכו לאייקון. לפעמים דווקא החוסר קליטות - הוא זה שהופך למזוהה. אז תודה להוט, כי באמת הביאו סדרה שעשתה לי משהו. וסחטיין לרוברטו, כי זה מהלך חכם, נוסטלגי ואופטימי. עכשיו אני פשוט רוצה עוד מזה. ועכשיו!
התרעות פיקוד העורף