בעבר, הדגש היה על אירוויזיון: הבינלאומיות, החיבור לעולם, הרצון להיראות טוב בחו"ל. היום, ההדגשה היא על ישראל: על הגאווה המקומית, על החוסן התרבותי, על התחושה שאנחנו לא רק מתמודדים בתחרות - אלא נלחמים על הזכות להיות בה בכלל. זה לא מהלך טכני. זו אמירה.
ההחלטה הזו של קשת מגלמת תפיסה חדשה - לא עוד ריצה אחרי אישור מהעולם, אלא חיבוק של הזהות המקומית. במקום להתנצל, קשת אומרת: זו ישראל, וזה הסיפור שלנו. השם החדש מחזיר את העוצמה, מחזיר את הרגש, ובעיקר - מחזיר את תחושת השייכות.
במשך שנים "הכוכב הבא" סימלה את הרגע שבו אנחנו מתאחדים סביב מועמד אחד - נציג שלנו. אבל עם הזמן, החיבור הזה נחלש. השם החדש מחייה אותו מחדש. הוא מחזיר את הישראליות לתוך התחרות, והופך אותה ממאבק על ניקוד למאבק על כבוד.
המהלך הזה של קשת הוא לא רק רגשי - הוא גם חכם ברמה האסטרטגית. מצד אחד, הוא מחזק את התוכן הלאומי של הפורמט: "הכוכב הבא" תמיד הייתה תוכנית של גאווה, אבל עכשיו היא גם הופכת לסמל של עמידה תרבותית. היא מזכירה לנו שאפשר להיות מושמצים בעולם - ובכל זאת לשיר בקול רם.
ובין השורות, יש כאן אמירה רחבה הרבה יותר: "הכוכב הבא של ישראל לאירוויזיון" הופכת לכלי במלחמת התרבות של ימינו. היא אומרת משהו על מי שאנחנו היום - חברה מותשת, אבל גאה; מדינה שמותקפת, אבל עדיין שרה. כאשר קשת מחליטה להבליט את המילה "ישראל" דווקא בתקופה כזו, היא לא רק בונה מיתוג - היא קובעת עמדה. ולמען האמת, קשה שלא להעריך את זה. לא עוד טלוויזיה שמתחנפת לקונצנזוס האירופי, אלא טלוויזיה שמחבקת את עצמה.
התרעות פיקוד העורף