בגיל שבו רוב השחקנים, ובני אדם בכלל, סיימו מזמן את הפרק המקצועי שלהם, ליא קניג בת ה-96 ממשיכה לעבוד במרץ. היא משתתפת בשתי הצגות חדשות בתיאטרון הבימה, "מרציפנים" ו"משהו טוב", מופיעה במופע יחיד בתיאטרון היידישפיל, וכעת מבליחה לטלוויזיה בסדרה "מקום שמח" בתפקיד נהדר של דודה פרטיזנית ממלחמת העולם השנייה שהרגה את בעלה אברהם כדי לגאול את עצמה מייסורי הטיפול בו.
"בדיוק. מבחינתה, אם אדם סובל, צריך לשחרר אותו מהכאבים. היא מתייחסת לזה ברצינות מלאה. פגשנו בחיים אנשים כאלה, עם יחס דומה לחיים ולמוות. הם באמת מאמינים שהם עושים את הדבר הנכון. יש גם צד אנושי מאוד באבל ובכאב שלה. היא באמת מצטערת. היא אומרת 'מספיק הוא סבל, וגם אני סבלתי'. זו לא אדישות, אלא השלמה".
עדיין לומדת עברית
קניג נולדה בלודז' בפולין. הוריה היו שחקנים, והיא נחשבה ילדת פלא. לאחר מלחמת העולם השנייה היגרה לרומניה. בניגוד לרצון אמה, קניג החלה ללמוד משחק באקדמיה לאמנות בבוקרשט, והופיעה בתיאטרון היהודי מגיל מוקדם. התפקיד שזכה להתייחסות מיוחדת היה דמותה של אנה פרנק במחזה של פרנסס גודריץ'.
ב-1961 עלתה לישראל עם בעלה, צבי שטולפר ז"ל, שחקן ובמאי ששרד את השואה, ופתחה כאן פרק חדש בקריירה, בתיאטרון הבימה, שהיה לביתה. כיום, נדיר למצוא אותה יושבת בערב בבית, מול הטלוויזיה, עם הכלבה צ'יקיטה שמלווה אותה לכל מקום. שלוש הצגות בשבוע ונסיעות ברחבי הארץ רק מכניסות בה אנרגיה.
השיחה עוברת לנושא השפות, ובעיקר היידיש. קניג מספרת על ילדות בבית שבו דיברו יידיש, פולנית, גרמנית, רוסית ורומנית, שפות שמשמשות אותה עד היום. ביידיש היא אף מעלה כיום מופע יחיד, והיא גם כואבת את דעיכתה של השפה בישראל. "לי חבל", היא מודה.
"כבר כשעליתי ארצה הרגשתי את המלחמה הזאת נגד דיבור יידיש. הצליחו. מבחינה זאת, אני מצטערת מאוד. אני חושבת שעשו פשע עם יידיש, השפילו אותה. יש עושר עצום של סופרים ביידיש, ספרים וסיפורים שאי אפשר להמעיט בערכם. כולם אוהבים את 'טוביה החולב' - והוא נכתב ביידיש, לא בעברית, לא באנגלית, לא בצרפתית. ביידיש אני שולטת, ולא צריכה שאחרים יגידו לי אם טעיתי או לא. בעברית זה שונה. אני מרגישה שאני עדיין לומדת את השפה עם כל תפקיד חדש. למעשה, לא למדתי מעולם עברית באופן מסודר, וכל העברית שלי נבנתה דרך העבודה על התפקידים".
קניג מדברת על התיאטרון של היום ועל השינויים שחלו בו בשנים האחרונות. היא מדגישה שהקהל הצעיר אוהב בעיקר מחזות זמר, אך משוכנעת שכשמדובר בהצגה איכותית ומעניינת, צופים צעירים ומבוגרים יגיעו אליה. "כשנותנים הצגה טובה הם באים, ומתרגשים מאוד", היא קובעת.
ההליכון כקאדילק
מי שראה את קניג בתיאטרון לאחרונה, הבחין שהיא עומדת על הבמה עם הליכון. "אני קוראת לו הקאדילק שלי", היא יורה. "הדבר הכי מפתיע הוא שפעם שאלתי מישהו אם זה מפריע כצופה לדמות, והוא ענה לי שאפילו לא שם לב. אני משתמשת בו כדי להרגיש יותר יציבה. ברגע שאני לא פוחדת לדרוך, ומרגישה יציבה, זה נותן לי כוח וביטחון, נותן את הקצב הנכון, התנועה הנכונה והדיוק של הגוף. הקהל מקבל אותי ככה, וזה דבר גדול עבורי".
קניג, שגדלה באירופה של מלחמת העולם השנייה, מתמודדת עד היום עם זיכרונות הילדות הקשים שלה. כשאני שואלת אם היא מזדהה עם התמודדות עם טראומה בימינו, היא עונה מיד: "זה רחוק מאוד ממני, אבל האמת היא שבעקבות מה שקרה ב-7 באוקטובר אמרתי לעצמי, 'לא יכול להיות. כבר עברתי את זה'. הבריחות מהבית, בלי כלום, הרדיפה של היטלר, להגיע למקום חדש, לא מוכר. הטראומה הזו הייתה לי, ואני לא האמנתי שאעבור זאת שוב. לא פיזית, כמו במלחמת העולם השנייה, אבל לא האמנתי שזה יתרחש שוב".
התרעות פיקוד העורף