כל מי שעסק אי פעם בפרסום, מכיר את המושג השחוק "אמת בפרסום". יהיה מי שיאמר שתפקידם של הפרסומאים מלכתחילה הוא גניבת דעת, אבל חלות עליהם בכל זאת כמה תקנות. כך למשל אם רוצה מאן דהו לפרסם שהוא מוכר את הרכב "הנמכר ביותר בישראל" (נניח שזה אומר משהו) או שחברת הביטוח היא זו שמשלמת תביעות "הכי מהר" - וכך הלאה, הוא חייב להציג לטענה הזאת סימוכין.
חפשו בכל מודעה, תשדיר או סרטון פרסומת שמבקש לטעון טענות כגון אלה את האותיות הקטנות: מוכרח להיות שם, כך על פי חוק, עיגון של מה שמוצג כעובדות, במציאות (למשל: על פי סקר דעת קהל, על פי בדיקה של מכון כך וכוך ועוד).
יש מגזרים שכללי האמת בפרסום אינם חלים עליהם. למשל על המערכת הציבורית, בדגש על הפוליטית. פוליטיקאי יכול לנסות ולמכור לנו מה שהוא רוצה. מצד אחד, טוב שכך - יעמוד האדם למשפט הציבור. מצד שני חבל שכך, כי אחרי שבודקים מה מההבטחות ערב בחירות סופו שימומש בפועל, מתחשק לתבוע מישהו.
מבלי להיכנס לוויכוח "ר"ב-רל"ב", אפשר לקבוע באובייקטיביות שהממשלה הנוכחית נבחרה על סמך שתי הבטחות עיקריות: השבת הביטחון האישי ומלחמה ביוקר המחיה. האם הציבור קיבל תמורה בגינן? זאת נדע רק בקלפי. אז מה שתקף לפרסום מסחרי אינו תקף לפרסום רעיוני, אבל באמצע, כך התברר השבוע, יש שטח אפור עצום - ובתוכו פועלים כבר גונבי דעת כדי לשכנע אותנו בדברים שאין להם אחיזה במציאות, אבל מוצגים כ"עובדות".
כמו אותם "מקובלים" שרלטנים שמנצלים מצוקות של אנשים קשי יום כדי להבטיח להם ישועות, אם רק יתרמו ויעשירו אתת קופתם של אותם "צדיקים", כך גם ערוץ 24 מנסה לגנוב דעת, להציג את עצמו כגורם שחותר לחקר האמת - והרבה יותר מכך, כגורם מאחד ומפייס, כזה שמנסה לאחות את הקרע בעם.
עליי להודות שגם אני, ציני שכמוני שסבור שחלק מתפקידה של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית הוא כן לחפש רע - או לפחות סיבות לדאגה - בכל מקום שבו יש למישהו אינטרס להציג משהו כטוב-מדי, נשביתי תחילה בקסמי הקמפיין (שעושה שימוש, ציני לטעמי, בפדויי שבי למשל).
אולי מיהרתי לשפוט, חשבתי לעצמי - נתתי לקמפיין האחדות לכבוש אותי והתיישבתי מול אחת מתכניות הדגל של הערוץ, תכנית האקטואליה בהגשת שרון גל, כל ערב בשבע.
דבר אחד יובהר לפני שנמשיך: כל השמות שהוזכרו לעיל הם לגיטימיים בשיח הציבורי, גם אם דעותיהם שונות משלי. כולם זכאים לדעה משל עצמם, זה מובן מאליו - אבל להציג את החבורה הזאת כמאוזנת, כמי שחותרת לפיוס, אחדות והבנה? שום קמפיין מסחרי לא היה מעז לקשור קשר כל כך עקום בין ההבטחה הפרסומית למוצר הקלוקל.
מעבר לעובדה שהפלטפורמה הפכה לכה זניחה עד שארדן מוצא זמן במשך כמה פעמים בשבוע כדי לשבת באולפן כפאנליסט במהדורה המוקדמת של 12, הרי שגם אם אתם צורכים (כמו שאתם עושים בזה הרגע) מידע מפלטפורמה מקוונת, הרי שחלון הראווה של השיח הציבורי הוא עדיין מסך הטלוויזיה.
אני נשבע לכם שזה היה הנרטיב שעליו הייתה הסכמה מוחלטת כמעט מקיר לקיר בפאנל של שרון גל, כולל פנינים "היא פגעה במאות אלפי חיילי צה"ל, הטינופת הזאת" (אלי אוחנה) - משפט שללא ספק אינו רק משקף אמת כהווייתה אלא גם מאוזן ומפייס.
משפטים ברוח זו נישאו ברמה, כולל הרמה נלהבת לקמפיין של גיוס "מתנדבים" לחיפושים אחר הטלפון האבוד של הפצ"רית, עד שלרגע חששתי שמא לקח מישהו מהמשתתפים שאכטה מיותרת ממקטרת השלום שמעביר ערוץ 24 בין כל חלקי העם.
אלא שכל זה היה רק הפרומו לפרשנות של עו"ד יורם שפטל, ששאל: "מי נתן את ההוראה ליצור קלטת מזויפת כדי לזהם באמצעותה את חיילי צה"ל?" - שאל ואף סיפק רמז לתשובה, כאשר קבע שיש "לחקור קשר בין צמרת מצ"ח והפרקליטות כדי לתכנן פיגוע נוראי בחיילי צה"ל".
כן, חברים, ערוץ הפיוס, הערוץ ששוחר אך טוב, פלטפורמת האחדות הלאומית מפיצה חומר שלא היה עובר אפילו את המסננת הגדולה של ערוץ 14 - והכל בשם אהבת ישראל, חתירה לחקר האמת ולשלום בין כל חלקי העם.
בנימה קצת אישית: כמה ממכריי, אפילו חבריי, מתארחים לעיתים בערוץ הזה. רובם סבורים בתום לב שיצליחו לבצע את קטע המחול הקצר שלהם על הבמה העקומה שמספק הערוץ, מבלי להבין שלא יהיו אלא עלי תאנה בשירות הקמפיין לבחירה-מחדש של בנימין נתניהו, שמצפייה בשידורי הערוץ נראית כמטרתו העיקרית.
זה בסדר כמובן, כל עוד לא מנסים לעטוף את זה במסר הסכריני של אחדות מזויפת ואהבת ישראל. במילים אחרות: אל תקנו מכונית משומשת מפוליטיקאי, אל תקנו שלום בית מבעל אלים, אל תקנו תשואה פנטסטית מברני מיידוף - ואל תקנו שבת אחים גם יחד משרון גל, דניאל רוט אבנרי, אלי אוחנה, ארז וינר, כנרת בראשי, נווה דרומי ועוד רבים שנראים כאילו נאספו מהמיונים לערוץ 14, נארזו מחדש וההוגשו כממתק עטוף בצלופן של ערוץ i24.
התרעות פיקוד העורף