ביום שישי שודרה בתוכנית "קבינט שישי" כתבה של שמעון אלקבץ, שבה הצטרף לרפאל ארווס למסע באתרים שונים בארץ לשמירת הזיכרון ותביעתו מאיתנו להיות ראויים לקורבן החללים ולתחושות הנוראות של משפחותיהם. את מסע הזיכרון החלו שניהם בבית קברות שבו קבור שי ז"ל. אין דרך טובה יותר מלתאר את הביקור מאשר עוצר נשימה.
רפאל פוקד את קבר בנו מדי יום, מספר לו מה אירע מאז אתמול, מספר בצעקות לו ולחללים האחרים של קרבות המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר, הקבורים בשורות הסמוכות - שאת שמותיהם הוא זוכר בעל פה - שלא נשכחו, שהוא עמל מדי יום על כך שלא יישכחו, ושהוא מנסה בכל כוחו להזכיר לעם ישראל את מותם ושקורבנם לא יהיה לשווא.
אחר כך הם הולכים לעשות שוק. מרבית האנשים הולכים לשוק לעשות קניות. רפאל ארווס מגיע לשוק כדי לספר על בנו לכל אדם שהוא פוגש בדרך, לתת מדבקה גדולה שעליה מופיעה תמונת בנו לכל בעל באסטה שמבקש להדביק אותה על הוויטרינה, לחלק תיקים לעוברים ושבים שעליהם מודפסת תמונתו של שי, לספר על שי, לתבוע מהם לזכור.
האובדן כל כך גדול ועצום והוא חייב לצקת בו משמעות, שאם לא יעשה זאת, ייצא מדעתו וגם יבגוד בבנו. זו המשמעות שרפאל ארווס בחר בה, ואנחנו חייבים לציית לו, לעמוד דום ולהצדיע ולזכור להיות ישראלים טובים מעט יותר.
אנחנו אומרים, איזה מזל שלנו זה לא קרה, בלתי נתפס אם חס וחלילה הייתי מאבד בן, אנחנו נזכור את הנופלים לעולם. בעיקר מי שנקראים "מנהיגינו" השונים אוהבים להבטיח שלוש פעמים בשבוע שנזכור את הנופלים לעולם, בטח ממקום מושבם הבטוח, שככל שאני זוכר אין בו כעת אפילו אחד מהם שהביא צאצא ולו בודד לקו האש שיגן על "אנחנו" בלוחמת שטח בנוי או בהטסה פנטסטית של אדיר בשמיים.
תבחנו, אגב, את מנהיגינו אם הם זוכרים, לעולם או רק לשבוע הזה, שמות של, נגיד, שלושה חללים ממלחמת 7 באוקטובר, ונראה אתכם מוצאים אחד מהם שעובר את המבחן הזה.
אם היה קם בנימין נתניהו ומודיע קבל עם שלתפקידים הרמים שבצידם תנאי מחיה משופרים ימונו בעדיפות הורי חללים, הייתי מאמין לו שאולי במדבר החרב שבתוך נשמתו נבט איזה ניצן של פיוס פנימי בינינו. שיש אולי שמץ סיכוי להתחלה חדשה. אבל כשבנו מוכרז כמועמד להנהגת הקונגרס הציוני, אתה יודע שלא ניצן ולא פיוס ולא בטיח, ושצעקות הכאב של רפאל ארווס מגיחות מהקירות החלקים והאטומים וישראל הקרה והאכזרית נותרה כשהייתה.
התרעות פיקוד העורף