בנאומו הקצר העלה גולדין האב על נס עת ערכי צה"ל, שרק בזכותו, כך לדבריו, שב הדר ז"ל לקבר ישראל. אין ישראלי שלא התרגש לנוכח הדברים היוצאים מן הלב, אך בה בעת אין ישראלי שמותר לו לקבל את הדברים כהווייתם, שכן לו היו הדברים תלויים בצה"ל לבדו, יתכן שהדר לא היה שב הביתה לעולם.
דבר אחד בטוח: בדבריו ביטא שמחה גולדין איזו פנטזיה לאומית שיש לנו. לראות בצה"ל את המעוז האחרון של הערכים עליהם גדלנו, משלט אחרון של ציונות לשמה ומסירות הנפש בתוך ים הציניות הגדול והמזוהם שאחז במערכת הפוליטית - דברים שאמר במפורש, אם כי בנוסח אחר, גולדין עצמו. הבעיה היא שפנטזיה לחוד ומציאות לחוד. תכף נחזור לזה.
לכן קל לשאת מונולוגים מתחסדים, לכן קל להעלות מן הארכיונים את הדיון ההוא בוועדה בכנסת, שבו נראה הבריון העלוב מיקי "כסף, כוח וכבוד" זוהר, שש אלי קרב עם אם שכולה שזועקת מול ראש ממשלה פחדן: "הפכת אותנו לאויבי העם".
כל ניסוי הכלים הזה של האויב לא התקיים רק תחת עיניו העצומות לרווחה של צבא ההגנה לישראל. הוא התאפשר, במידה רבה גם בגלל תקשורת שהייתה הגורם החלש והמורתע האמיתי. כתבים צבאיים מעלו בשליחותם הציבורית, בחובתם העיתונאית לחקור את מושאי הסיקור שלהם והפכו לשלוחות של דוברי צה"ל.
להגנתם ייאמר שיש לנו בעיה בביקורת על צה"ל - לטוב ולרע אין לנו צבא אחר, כלומר - הביקורת חייבת להיות יותר קונסטרוקטיבית מאשר ביקורת, נניח, על נבחר ציבור. אלא שהתחושה היא שיותר מבכל תחום סיקור אחר, דווקא בתחום הבטחוני מועלים הכתבים באמון הציבור, מעדיפים את היותם שותפי-סוד על פני זכות הציבור לדעת.
כמה פעמים שמעתם כתב צבאי אומר: "אסור לנו לגלות את כל מה שאנחנו יודעים". אז כן, יש צנזורה, אבל נדמה שאיש אינו מנסה לאתגר אותה והתחושה היא שצה"ל לא מגן על סודות רק בשם ביטחון המדינה אלא גם בשם תדמיתו.
הרמטכ"ל, כך מתברר, אינו רק "החייל מספר 1" כפי שנוהג לכנות אותו אלא גם היח"צן מספר 1. בחושיו החדים זיהה רב אלוף זמיר את הפוטנציאל שבסיפור שובו של גולדין ותזמן קמפיין שכזה, שהלוואי על צה"ל גם בשדה הקרב.
תחילה הופצו ידיעות לפיהן צה"ל לא יסכים (כאילו שזו החלטה שלו) לשחרור המחבלים הנצורים במנהרות, ללא השבת הדר גולדין. אחר כך, משנודע על איתור שרידיו, הוא חש לבית המשפחה בכפר סבא, לחטוף את פריים הניצחון במקום שבו ידע כי הדרג המדיני אינו רצוי (בצדק רב כמובן, לבל יובן אחרת).
את הדיבידנד הוא קצר בנאומו של שמחה גולדין אמש. בעוד צה"ל מארגן גיוס מהיר למילואים של ותיקי הצוות מפלס"ר גבעתי ויוזם ראיונות שלהם בכל התקשורת השונים. מרגש או ציני? שפטו בעצמכם.
אז מה היה לנו כאן? מקרה מפעים של חייל ששב הביתה 11 שנים לאחר שנפל, שהוציא מאתנו המון אמוציות, גרם לעיתונאים להכות על חטא, אבל לפחות במקרה של הכתבים הצבאיים - רק מן השפה אל החוץ. וצבא אחד שכולנו חולמים שיהיה טהור, באשר הוא הורינו, ילדינו ואנו - ושיודע יפה איך לסחוט את הלימון הזה עד תום.
לו רוצים הן בתקשורת והן בצבא לכבד באמת את זכרו של גולדין, הרי שהם צריכים לעמוד על המשמר, לראות (במודע!) צל הרים כהרים, לדרוש לא לוותר על שום רכיב בביטחון ישראל בשם איזו "נורמליות" מזויפת - או בשמה החדש: "שיקום עזה", שהיא למעשה עצימת עין נוכח עסקת הנדל"ן שהמתווכים הראשיים שיגזרו קופון נאה בגינה הם גם הפטרונים המדיניים של ישראל (רמז: שני מתווכי הנדל"ן הבכירים בעולם נמצאים היום בישראל, כדי לוודא שהעסקה מתקדמת למרות שחמאס מתעצם).
מאחר ששום דבר מכל זה לא יקרה, תנו לי להיות לפחות הראשון שמבקש סליחה בשם התקשורת מזכרו של הדר גולדין: סלח לנו לוחם גיבור על כי הפכנו את השבתך לקבר ישראל לקרקס של ליקוק עצמי.
סלח לנו לא רק שלא שעינו לאזהרות אביך ונרדמנו כולנו בשמירה - מראשון הקצינים הבכירים ועד ההוא ש"לא העירו אותו" בזמן. סלח לנו על שאנו מכילים שוב "טפטופים" רק מפני שהם נראים הפעם קצת אחרת. מחל לנו על שכבר העמדנו מסגרת, משענת קנה רצוץ, לקיר הגבס הדקיק שמפריד בינינו לבין 7 באוקטובר הבא. כי אנחנו מעולים בחשבון נפש, אבל לא מסוגלים פשוט לעשות את הדבר הנכון.
התרעות פיקוד העורף