שנות ה-70 נחשבות תור הזהב של הקולנוע האמריקאי. לכן, לומר על סרט שהוא מזכיר את התקופה ההיא זו המחמאה הכי יפה שיש, כמו להגיד על כדורגלן שהוא מזכיר את פלה. "נשארים לחג" ראוי לסופרלטיב האולטימטיבי. הוא מתרחש בין 1970 ל-1971, ונראה כאילו שגם צילמו אותו באותם שנים.
ג'יאמטי מגלם דמות שגם השם הפרטי שלה הוא פול. מדובר במורה ב-Prep School, מוסד אמריקאי ייחודי וספציפי, מעין שילוב של מכינה ופנימייה לבנים בלבד, שנועד להכשיר נערים פריבילגים לקראת לימודים בקולג' יוקרתי בחוף המזרחי, ומשם המשך החיים שלהם יהיו סלולים.
הציפייה ממנו היא שלא יפריע. הרבה מהבנים הם "בנים של", והוא אמור לתת להם מאה יהיה מה שיהיה. אך פול הינו עוף מוזר, שמתעקש לחנך את התלמידים שלו ולתת את הציון שמגיע להם. כתוצאה מכך, ולמרות הידע שלו וחוכמתו, גם ההנהלה וגם החניכים מתעבים אותו.
החיכוך מגיע לשיאו לקראת חג המולד. הרוב המוחלט של התלמידים נוסעים לחופשה עם המשפחה, אבל יש כמה שאין להם עם מי להיות ולכן נשארים בקמפוס. ההנהלה מחפשת מורה שיישאר במקום על תקן מבוגר אחראי, וכיוון שפול הוא לוזר בלי ילדים, קל להפיל את זה עליו. כך הוא מוצא את עצמו משגיח על אנגוס, אחד מן התלמידים הכי עוינים ומנוכרים שלו.
כמשתמע משם הסרט, השניים נדרשים לבלות יחדיו במקום השומם, והם פוגשים בו דמויות נוספות שהחג שלהן לא שמח. למשל, את הטבחית של המוסד, אישה שחורה שבנה מת בצבא, אליו התגייס כדי לממן את שכר הלימוד, כי כך עושים אמריקאים שאין להם הורים עשירים. הם מתרועעים גם עם מלצרית שעושה משמרות הן בחג ההודייה והן בחג המולד כדי לגמור את החודש.
דרך המפגשים האלה, הסרט ממחיש את המתח הבלתי נסבל שמתקיים לאורך ההיסטוריה של ארצות הברית - המתח בין האחוז שיש לו הכל וה-99 אחוז שאין לו כלום, בין מי שנולדו עם כפית של זהב בפה ומי שמגישים להם את הסכו"ם, בין מי שירשו מהוריהם כיסא במוסדות הכי יוקרתיים ומי שנמצאים ממש קרוב אליהם, אבל אי שם למטה, במטבח או במסעדה של מגדל השן.
פול ואנגוס הם הדמויות האידיאליות להמחיש את המתח שבין שני צדי המתרס, כי שניהם חלק מן המערכת - אבל גם אאוטסיידרים בה. המורה הוא לכאורה בשר מבשרה מן העילית האינטלקטואלית של אמריקה, אבל בז לה ולאיך שהיא מתנהלת. אנגוס לכאורה חלק מן השמנא והסלתא, אלא שהוריו ממש לא משפחה למופת - משפחתו לא מתפקדת, מסיבות שנגלה בהמשך. כלומר, שניהם אנדרדוגים שלא באמת שייכים לשום מקום, עם רגל פה ורגל שם. הם לא בני מעמד הפועלים, אבל גם בשום אופן לא נציגים של הפריבילגיה.
הנכונות של השניים לחצות את הקווים מוציאה אותם ואותנו למסע, שחוצה קלות גם את גבולות הקמפוס, ומוביל בסופו של דבר לכמה שיאים רגשיים.
פיין והצלם הנפלא שלו, הדני איגי בריילד, משרטטים את ההרפתקה הזו באמצעות משיחות מכחול רחבות, שלוקחות את הסיפור הקאמרי והמינורי ומשוות לו נפח אפי. השימוש בזומים ובאמצעי מבע אחרים שהיו אופיניים לקולנוע האמריקאי של שנות השבעים נעשה בטוב טעם, ובלי נוסטלגיה מזויפת או מניירות מתאמצת.
כך גם "נשארים לחג". הוא נמנע מן הלקקנות, התחנחנות ומאמץ היתר של הנשיקה על הלחי. תחת זאת, הוא המקבילה הקולנועית של לחיצת יד - פעולה שיש בה קלאסה, איפוק, קור רוח ג'נטלמניות אמיתית.
ראינו כבר לא מעט סרטים על קשר יוצא דופן בין מנטור אקסצנטרי וחניך רגיש. אך בניגוד ל"ללכת שבי אחריו" או "וויל האנטינג", למשל, "נשארים לחג" לא הולך לכיוון של טרגדיה או של גאולה, אלא לכיוונים עדינים, מעניינים ומורכבים הרבה יותר. ברוח המאופקת של לחיצת היד, פול ואנגוס לא הופכים אחד לשני את העולם, אבל מעודדים זה את זה להיות הגרסה הכי טובה של עצמם, ומזכירים אחד לשני את הדבר החשוב בעולם - במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.
"נשארים לחג" מתרחש בחג המולד, על רקע השלג שכבר הפך לכל כך מזוהה איתו בתרבות הפופולרית. בתקשורת האמריקאית כבר הכריזו עליו בתור קלאסיקת כריסמס חדשה, כזו שיקרינו אותה ויצפו בה כל דצמבר. ובכל זאת, מדובר גם בסרט יהודי עד מאוד, כי דווקא בחג הנוצרי הגיבורים שלו לומדים ומלמדים אותנו את השיעור היהודי החשוב מכולם - איך להיות מענטש.
התרעות פיקוד העורף