שבוע האחרון היה כמו מסטיק בזוקה מהסוג שהילדים בשכונה היו דורכים עליו בקיץ, זה שמתייבש על המדרכה ומתעקש להמשיך להתקיים גם עשרים שנה אחרי. אתה דורך עליו, מרגיש שהוא לא משחרר, ואז מבין שזה פחות מסטיק ויותר המדינה. משהו דביק, עקשן, צפוף מדי, כזה שאתה מנסה לנשום בתוכו ומרגיש שהריאות שלך נתקעות כמו אפליקציה בטלפון הנייד ביום של עדכון מחדש.
יש עוד פוש שמחכה בתור. מהדורת החדשות של ערוץ 12, במקום להתמודד עם הנושא, החליטה לעשות ניסוי על איזה סמארטפון שורד יותר זמן מתחת למים. באמת. לא סאטירה. זה קרה. בזמן שהפצ"רית נמצאת במצב נפשי קשה, הם הטביעו טלפונים בים. וזה לא היה קטע ויראלי בטיקטוק. אלו היו החדשות. בערוץ הנצפה ביותר בישראל.
וכשאתה רואה דבר כזה, אתה מבין שהתקשורת כבר פחות מבקשת להסביר לנו את המציאות, ויותר מפחדת ממנה. או שאולי מפחדים לסיים כמו תחנת הרדיו גלי צה"ל, שהשבוע החליטו על סגירתה. תחנה שגדלנו עליה, שצעקנו עליה, שצחקנו עליה, והכי חשוב: שהייתה סוג של אזור נייטרלי בתוך מדינה שהולכת וננעלת.
זה מה שנשאר
והיה רגע אחד השבוע שאי אפשר לברוח ממנו. הלווייתו של סגן הדר גולדין ז"ל. אלפים הגיעו. משפחתו דיברה בכאב חרישי, ופתאום לרגע נראה שהיה אפשר לעצור את הזמן. אבל בזמן הזה, נתניהו האיש שאמור היה להיות שם, שלא החזיר את הדר הביתה במשך 11 שנים, היה בבית המשפט, מעיד במשפטו. אין צורך בניתוחים: זו תמונת מצב. מדינה קוברת את בניה, בעוד מנהיגיה קבורים בתוך תיקים פליליים.
ואתה חוזר הביתה, יושב על הספה, מסתכל על מה שקרה כאן בשבוע אחד, ומבין שלא נשאר דבר אחד שהיה פעם ברור. הכל הפך זמני, גולש, רועד. וכמו תמיד, חוזר המשפט מהשיר של שלמה ארצי: "זה מה שנשאר". ובתכל'ס? זה מה שנשאר. וזה מעט מדי אוויר שנשאר למדינה שלמה. אבל זה מה שיש כרגע.
התרעות פיקוד העורף