גם נושא ועדת החקירה הממלכתית וחשיבותה עלה על השולחן. דדי שמחי שומר הסף של הממשלה, לרגע אחד נשמע כמי שעובר תהליך. הוא דרש להקים גוף חקירה “עצום”, חזק פי מאה מוועדת חקירה ממלכתית שלטענתו לא ערוכה לעמוד בחקירה מהסוג הזה, עם סמכויות ענישה ובלי אפשרות ערעור. הוא תיאר את טבח 7 באוקטובר כאסון חסר תקדים, כזה שמדינת ישראל אפילו לא מחזיקה בכלים לחקור אותו. לרגע זה נשמע כמו קריאה אמיתית לצדק, כמו תזוזה של אדם שלא מוכן לקבל טיוחים. אבל אז הוא הוסיף וקלקל ברגע כשאמר "ועדה כזו חייבת להיות מוסכמת על כל הציבור".
ופה הכל קרס. זו בדיוק המנטרה שחוזרת בחודשים האחרונים: "ועדה, אבל רק בהסכמה מלאה". כולם יודעים מה משמעות הדבר: ועדה שתוסכם על הממשלה, שופטים שימונו מטעם הממשלה. כמו אותה פצ"רית שחקרה את עצמה. כי לפי החוק, רק נשיא בית המשפט העליון ממנה ועדת חקירה ממלכתית, והקואליציה פשוט לא מוכנה לאפשר זאת. וכך, בלי לשים לב אולי, שמחי הפך את הדרישה הנחרצת שלו לעוד דרך לעכב, למסמס ולמנוע ועדת חקירה.
ובסוף נשארה השאלה הפשוטה, איך אפשר לדבר על אחדות בעם כשמתעלמים מרוב מוחלט במדינה שמבקשים ועדת חקירה ממלכתית? איך אפשר לטעון שאתה ראש הממשלה של המדינה כולה, כשאתה מקבל את דעתם של ה־33 אחוזים שמאחוריך ומתעלם מהשאר?
אולפן שישי אתמול היה בבואה של המציאות הכואבת שרבים מסרבים להישיר לה מבט. התקשורת מותקפת, המוסדות מתערערים, הממשלה משתלטת והורסת כל דבר טוב במדינה ומי שמנסה למלא את תפקידו מסתכן באיומים ובאלימות. ובתוך הכל, אדם אחד, עיתונאי אמיץ, עמד אתמול זקוף ונתן שיעור בדבר הבסיסי ביותר בדמוקרטיה - להגיד את האמת, גם כשזה מסוכן. ואני, כמו רבים, צפיתי בו לא רק כדי לראות מה יגיד, אלא כדי לראות אם הוא יעמוד. והוא עמד.
התרעות פיקוד העורף