באותם ימים קשים, הגרי היה הפנים והקול שאליהם הציבור חיכה מדי ערב. אחריות כמעט בלתי נתפסת הושמה על כתפיו, למסור את המידע המדויק ביותר כשאין מידע, להרגיע כשהכול רועד, להביא את הבשורות הקשות ביותר בלי להתנצל. הוא היה יציב, בהיר, ובעיקר אנושי. לא פלא שזכה לאינספור תארים, כולל “הגבר הנחשק”, כאילו משהו בחיבור אליו היה אישי יותר מעוד דמות ממסדית.
בכנס שאליו נחשפנו אמש, הגרי סיפק לראשונה הצצה למאבקיו הפנימיים. הוא סיפר שלא באמת האמין שהוא מתאים לתפקיד לאחר שהרמטכ"ל הרצי הלוי פנה אליו לדגל, על התדהמה של אשתו שאמרה לו: “אתה? אתה לא מדבר בארוחת הערב עם הילדים , איך תדבר עם הציבור?” אבל הוא נכנס לתפקיד, ובימים הראשונים אסף את עצמו מול מצלמות בלי פרומפטר, בלי מסרים מוכנים מראש, ורק דיבר מדם ליבו.
ואז הגיע אחד הסיפורים שחידדו את משקלו האמיתי של תפקידו, אחרי ארבעה חודשים, כשהתחיל להפסיק להופיע פעמיים ביום, התקשורת שאלה מדוע הפסיק. הגרי הסביר בכנס שכשהוא ראה שהמלחמה נמשכת, הוא לא רוצה להפוך את הופעותיו לשגרה, אלא להופיע רק כשבאמת נחוץ , כשיש משהו שהוא חייב לתווך. “בדרך כלל דברים רעים", הוא אמר. הוא הוסיף שלא רצה לנרמל את מספר ההרוגים, את הפצועים, החטופים מציאות שאין לה שום זכות להפוך לסטטיסטיקה יומית.
הקטע המטלטל ביותר הגיע כשסיפר על השיחה שקיבל מבית חולים אחרי שחרור הנשים והילדים בעסקה הראשונה משבי חמאס. קצינה התקשרה ואמרה שאחד הילדים שורדי השבי, רוצה לדבר איתו. כשהוא עלה לשיחה, הילד סיפר לו: “כשהמחבלים רצו להשתיק אותי בשבי, הם הפעילו טלוויזיה והראו אותך. למרות שהשפה הייתה בערבית, ראיתי אותך. לפעמים קירבתי את האוזן למסך ושמעתי אותך מעביר לי מסרים". קשה לדמיין עד כמה המילים האלה חזקות, כעדות לכוחו של קול אנושי ברגע של אובדן מוחלט.
הגרי הודה שהפסדנו, כשהוא מתייחס להפסד במלחמה ברשתות החברתיות, שם צעירים רבים מקבלים את כל עולמם, ועל חוסר היכולת של הממסד הצבאי להתאים את עצמו לעידן החדש. כשנשאל על עתידו האישי? הוא לא מיהר להתחייב. “אני צריך את הזמן שלי", אמר. “אני רוצה למצוא מקום שאוכל להשפיע בו, ואמצא את הדרך".
אמש, דניאל הגרי הזכיר לרגע למי שהספיק לשכוח, יש אנשים שלא רק מוסרים מידע, אלא נושאים על עצמם את הכאב הלאומי. הוא אולי לא חוזר לתפקיד בקרוב, אבל עצם הופעתו הקצרה המחישה עד כמה אנחנו עדיין מחפשים ואולי אפילו צריכים את הקול הזה.