את קריירת המשחק שלו סיים למעשה אדי מרפי בשנת 1987, אז יצא במופע הסטנד־אפ השני שלו, "RAW". עם הראשון - "DELIRIOUS" - יצא ארבע שנים קודם לכן. מאז שני המופעים הללו הפסיק אדי לשחק ועבר לעשות מיליונים.
"DELIRIOUS" ו"RAW" היו מופעי סטנד־אפ אדירים, חריגים באיכותם גם בנוף העשיר של ענקי הקומדיה האמריקאית, והעמידו את מרפי בשורה ראשונה איתם. בכל שלל הסרטים שעשה אדי מרפי מאז, קומדיות בדרך כלל, גם כאלה שכתב בעצמו, לא הזכיר את יכולותיו היצירתיות והקומיות כפי שנראו בשני המופעים. לעיתים נראתה על המסך הבלחה מאותם ימים פראיים, לא מהוגנת ומאופקת, ולא ארוזה היטב בחליפה של ריסון, אבל זו נעלמה בתוך שניות ופינתה מקום לאדי החדש, המנומס, וכן - מה לעשות - המשעמם עד זרא.
באותן מילים ניתן לסכם את סדרת הדוקו "אני אדי", המשודרת בימים אלה בנטפליקס: משעממת. מאוד. מרפי מספר על ילדותו. על התבגרותו. על כניסתו לעולם הקומדיה והסרטים. הנה עצה טובה: החזיקו את השלט לידכם ואת האצבע על הפאסט פורוורד.
למה, אני מגלגל עיניים לשמיים בתהייה, אני אמור להתעניין בילדותו של האיש. במה אמא אמרה ומה היה שמו של הכלב האהוב. אני רוצה שישכיב אותי על הארץ מצחוק עם הבדיחות שלו, אבל מאלו ההורסות שלפני 40 שנה, והוא מספר לי סיפורי סבתא על הילד והתוכי. אדי מרפי הזה, גם בתוך הדוקו הזה, גורם לי לרצות לבכות.
התרעות פיקוד העורף