בעשרה פרקים בלבד, מצליחה הסדרה לגעת בסוגיות הרגישות של אתיקה ועיתונות. מהניסיון לאתר סיפורים, ועד השאלה האלמותית - לכתוב על מה שצריך, או על מה שירצו לקרוא? הדרך להמחיש את הסוגיות פשוט קורעת, ואפשר בקלות להזדהות איתה. דרך מלחמה מול בלוגר אימתני שמקבל פופולריות ברשת, ועד הניסיון לאתר סיפורים בחוסר תקציב משווע.
באופן אישי, הסדרה נגעה בי מאוד. בין קליק בייט אחד לאחר שאנחנו נדרשים אליהם מידי פעם בעבודתנו, גם אני נזכרת שפעם מערכות התקשורת בישראל חוו עיתונות אחרת - לא מתנצלת, לא מתכופפת, ואתית. הצפייה בסדרה לא גרמה לי לעצב, אלא להבנה שכנראה אם הסיפור על מות העיתונות הגיע למסך הגדול, ועוד בתור קומדיה - כנראה שהסיטואציה הזו לא קורית רק סביבי, ואני מרגישה בה פחות לבד, ופחות תסכול.
הניגוד בתחילת הסדרה, בין ההתרגשות של נד מתחילת העבודה בעיתון, הישר אל מול המציאות שהכתה בפניו ומראה לו שזה לא מה שהוא חשב, הייתה מוכרת עבורי למדי. חוויה כזו קרתה לא מעט לאנשים שהתחילו לעבוד בתקשורת בשנים האחרונות. אפשר כמעט לראות ולשמוע את החוויה הזו שבה רואים אדם חדש שנכנס לתקשורת, ולהבחין בדיוק מתי האידיאל של העיתונות הטובה של פעם מתנפץ לו מול העיניים כשהוא פוגש במציאות.
הסדרה מנחמת. בעשרה פרקים שקל לגמוע, היא מספרת סיפור הצלחה, על איך עיתון כושל הצליח להתרומם ולחזור, אולי, לימי גדולתו. על בעל תאגיד שזורם עם הבוס החדש והנלהב, ושאפילו התלהב "לחזור לעניינים" ולקבל הכרה עיתונאית בטקס העיתונות לבסוף, שבו זכו בפרס וקיבלו אישור על עבודתם. יש לציין כי אותו בעל תאגיד אמר לאחר שהם זכו בפרס העיתונות, כי "מדובר בעסק, והיינו סוגרים אותו אם לא היה מביא לנו כסף". המשפט הזה גרם לי לתהות כיצד האתיקה אולי בעצם השפיעה על ההכנסות, והאם אפשר באמת שיהיה דבר כזה - עיתונות אתית מכניסה?
התרעות פיקוד העורף