כשיוצאים לטייל, מגיעים למקומות נפלאים, אומר המשפט הידוע, והייתה לי במוצאי השבת האחרונה אפשרות נוספת להיווכח בחוכמת מי שהגה את המשפט. מוצאי שבת, כידוע, הם עדיין שבת. הגוף, נפוח מארוחות סוף השבוע, מוטל בניחותא על כורסה. הנפש, אחרי 48 שעות שקט מפיצוצי היומיום מתנהלת לאיטה, עוד חסרת דאגות - באמת לא רע. השבת היא בהחלט המצאה מוצלחת. כל עוד כמובן המשתמש בשירותי השבת זהיר דיו ואינו לוחץ בפזיזות על מספרי ערוצי החדשות בשלט, כמו שעשיתי אני במוצ"ש האחרון וחטפתי בראש צונאמי של מריבות יהודים וצרחות וסחלה, שהתפרצו כמו שיטפון עכור ישר לתוך הסלון השליו שלי, שבתוך שניות שכח מהשבת והפך למאגר ביוב של עזה.
וככה, עם החומרים האלה, עם חוסר הנימוס, עם הגסות, עם הצרחות, מבדילה הטלוויזיה שלנו על ערוציה בין קודש לחול. ככה היא מודיעה לצופיה שנגמרה השבת, סיימתם את ההפוגה הזמנית בת היומיים, ועכשיו אנחנו נדחוף לכם ישר בפנים, וגם על הראש, את כל הנושאים הדוחים ביותר, המשומשים ביותר, נריב בשאגות עד השמיים ונציף אצלכם את תחושת המיאוס היומיומית שיש לכם מהכרוניקה הישראלית הרגילה.
אנחנו, אומרים עורכי ומפיקי התוכניות, כבר לפני שנים הפסקנו לעשות טלוויזיה. בעשיית טלוויזיה יש וידיאו, כלומר צילומים, שאותם משיגים על ידי יציאה מהאולפן, וזה קשה. צריך לחשוב על רעיונות לאן לצאת, צריכים לארגן צוות צילום, צריך לשלם לצוות - מי צריך את כל הטרחה הזו.
נזמין לאולפן שלושה פרשנים, נזמין איזה פוליטיקאי עם כריזמה של קרטון אבל זו לא בעיה שלנו. זו בעיה של הצופים. ננסה לדחוק אותו לקיר עם שאלה קצת מסובכת, סביר להניח שצלופח חמקמק כמוהו יעקוף את השאלה, אבל היי, העברנו 12 דקות מהתוכנית, נכון? מה רוצים הצופים, שנביא להם צילומים שמראים איך היה בסחנה ביום השרב הזה? שנשעשע אותם איכשהו? שיחלמו. אז מה אם ברשתות טלוויזיה אחרות בעולם מוציאים צוותים לשטח ומביאים, איך קוראים לזה, אה, וידיאו - אנחנו מביאים את אלקין. ופצ"ר. ובג"ץ. אין מרגש יותר מזה. וגם בטלני רודף חיים קלים כמובן.
ככה שבעצם מרבית שעות השידור של הערוצים שלנו, שחלק נכבד מהן מדי יום, לא רק במוצ"ש, החל משש בערב לערך, מוקדשות לכזב. להטיה. לדחיסת קש וגבבה לראשי הצופים, ולא לעשיית הדבר שלשמו קמו - עיתונות. חשוב לזכור את זה בכל פעם שרואים את האנשים האלה על המסך.
התרעות פיקוד העורף