בשלב הזה מצטיירת "החיה שבתוכי" כסדרת אימה מהשורה: אגי, שנפרדה מבת זוגה, מאז שבנן המשותף נהרג בתאונת דרכים, חיה לבד בבית הגדול והבדרך כלל חשוך. נייל, מאז בואו לסביבה, לא מהסס להיכנס לחצרה, לדפוק על דלתה, להתיר לצמד כלביו הגדולים להיכנס לשטח הפרטי שלה - מי שאוהב שמפחידים אותו ייהנה עד מאוד לפחות בתחילת הסדרה.
על כל אלה צריך להוסיף שאגי, הסובלת ממחסום כתיבה, היא אדם נוירוטי מאוד, שכל משפט שיוצא מפיה מלווה בתנועות ראש עצבניות מופרזות וגלגול עיניים נמרץ לכל העברים - מה שבמהירות הופך לטורדני ומעצבן ומייצר לצופה תחושת טורי נמלים ארוכים שצועדות מתחת לעור.
כמי שאינו אוהב שמעצבנים אותו כבר הייתי על סף נטישת הסדרה, אלא שדי מהר משנה הסדרה את כוונותיה והופכת לסדרת מתח. אומנם די בלתי שגרתית, התפניות בעלילה הן לא כאלה שתמצאו במרבית הסדרות, אבל השינוי בטעם בולט מאוד בסך הכל, וגם מי שסולד מסדרות אימה יכול לצפות עכשיו בסדרה בנחת, בלי לדאוג מהנקישה המסתורית הבאה בחלון, בליל חורף סוער.
לא שאגי מפסיקה לעצבן. רגע היא רוטטת מעצבים רעועים, ברגע הבא, אחר שתיית אלכוהול, היא רגועה וגם עוגבנית. נייל קר רוח ומפחיד, וליד אביו הופך לפוסיקט צייתן ומפוחד. יש עוד לא מעט תפרים גסים ב"החיה שבתוכי", היא בטח אינה ההבטחה הגדולה שעשו ממנה לאחרונה, ולמרות כל אלה היא עדיין מחזיקה את הצופה, בלי פחד, על הכורסה.
התרעות פיקוד העורף