אז אם להגיע לעיקר, החמאם קורית במציאות בה יש מלחמה בעזה, וצה"ל מקדם היאחזות במוצבים לא מאוישים באזור הגדה המערבית. עד פה נשמע כמעט מוכר מדי. צוות צעיר של גדס"ר צנחנים נשלח לבסיס "החמאם" שננטש על ידי צה"ל שנים קודם לכן. לחמאם היסטוריה מפוארת, ודי מפוקפקת עם רזומה לא קטן של אסונות שהתרחשו בו, כמו חיילים שמתים או נעלמים פשוט כך. שמועה שרצה שנים בצבא, אומרת שיש מנחוס על הבסיס. ומהרגע שכף רגלם דורכת בחמאם, הכל מתחיל.
יש אמרה כזו שלא משנה בן כמה תהיה ובאיזו סיטואציה בחיים, ברגע שתעלה על מדים ישר אתה הופך להיות עייף, רעב וחרמן. כמו חייל סדיר. אז יש משהו דומה בלראות סדרות צבא, ובטח סדרה כמו החמאם - סצנת הפתיחה של הסדרה, בה כל הלוחמים בצוות מתעפצים תוך נסיעה בטנדר, כשרק מפקד הצוות ער, וחייל אחד מנגן במפוחית, החזירה אותי בשנייה לתחושה של מה זה להיות בצבא. השביזות, העייפות והפחד מהמפקד. המפקד, במקרה הזה, הוא שאול שיראזי, אותו משחק דניאל גד, קצין צהוב וחדור מטרה.
לשאול חשובה מאוד דמות המפקד, והוא מנסה לא לשבור אותה כלל. הוא שומר על דיסטנס מסוים עם החיילים שלו, ובכלל אין ביניהם אווירת קרבה גדולה. מי שמתווך בין הלוחמים בצוות לבין שאול, הוא דודי, שמגולם על ידי עונג אפרון המעולה. חייל מוכשר ורגיש, שאהוב במיוחד על ידי כל הצוות, ודרך דודי שאול מצליח לפקד על הצוות בקלות.
באמצע לילה חשוך במיוחד, שאול נוסע לבדו, ונתקל במארב שעושים לו. שאול בורח מהרכב, והאספסוף מתקרבים, משליכים בקבוקי תבערה ומנפצים את חלון הג'יפ הצבאי. שאול נכנס להלם, ולא מגיב. אחרי שהאירוע מתפזר והפורעים מתרחקים ממנו, הוא יורה מספר יריות באוויר.
בהתחלה, שאול לא מודה שלא הצליח להתמודד עם הסיטואציה כפי שמצופה מקצין לוחם, ומנסה לחפות על עצמו (או בצה"לית: לכסת"ח), אבל אמת סופה להתגלות. כאשר הצוות יוצא לפעילות לילית בכפר ממנו יצאו הפורעים, אחד החיילים מתעמת עם שאול ואומר לו שאם היה מגיב בזמן הם בכלל לא היו צריכים לצאת למבצע הזה. כמה שעות לאחר מכן, אותו חייל נעלם לחלוטין. אולי כחלק מאותה קללה מסתורית שרובצת על המקום.
אחרי ההיעלמות הזו, שאול מתחיל להישבר. הלחץ עליו נהיה גדול וכבד, והרצון להמשיך ולייצר דמות של מפקד גיבור (והידיעה שלו מול עצמו שהוא כנראה אינו כזה) גורמים לו להרגיש בודד, והבדידות מאכילה את הפחד שלו. הוא מתחיל לאבד שליטה על הצוות, שזקוק למנהיג חדש שיוביל אותם.
בין כל בני הצוות בולטת מאוד מיקה, הפקידה הפלוגתית, שמספקת מעין נקודת מבט חיצונית לכל העולם הגברי של המלחמה. מיקה מציירת את הלוחמים של הצוות בתור פאלוסים, ואת עצמה בתור וג'ינה. את הציורים שלה היא מפרסמת באינסטגרם, ואם במציאות בה היא חיה, היא כמעט שקופה בעיני הבנים, אז דרך האינסטגרם היא מקבלת אהבה גדולה ואישור שהיא מצחיקה ומוכשרת. ומי לא רוצה אישור כזה.
הבחירה בכך שדמותה של מיקה היא שונה מהבת הטיפוסית שחיילים היו מדמיינים לצידם ראויה לציון בעיניי. מיקה איננה מש"קית ת"ש מוקפדת ונקייה, אלא בחורה אמיתית, מישהי שהיא כמעט אחת מהחבר'ה. אבל היא רוצה שהם יראו אותה אחרת.
אני חושבת שמה שהכי מעניין בחמאם, היא העובדה שבתוך כל הסיפור הצבאי על הבסיס, על הפיקוד, על שאול, על דודי, על מלחמה, מסתתרים גם סיפורים פשוטים, של החיים. סיפור על בחורה שרק רוצה שיגידו לה שהיא שווה, על לייקים באינסטגרם, על מישהו שרוצה להסתובב עם תמונה של חברה שלו בדיסקית, על כבוד, ועל פחד.
בקיצור, במציאות שהצבא נמצא בכל מקום בחיים שלנו, הגיע הזמן להיזכר שבסוף החיילים האלה הם רק ילדים. והחמאם היא אחלה דרך להביט אל העולם שלהם. ואם אפשר קצת שיהיה מותח אז מה טוב.
התרעות פיקוד העורף