ואם הוא מבקש חנינה מה זה אומר? שמא יש בכל זאת משהו? הרי מי שחף לחלוטין, מי שמאמין בצדקתו, נותן למשפט להגיע לסופו. מי שמאמין שהכול קנוניה נגדו, לא מבקש מחילה סמויה.
אלא שנתניהו לא רוצה להגיע לנקודת הסוף הזו, כי הוא ופרקליטיו מבינים היטב מה תהיה התוצאה לפחות בתיק 1000, תיק שבו אסור היה לו לקבל מתנות כנציג ציבור, ובכל זאת קיבל. החוק ברור. העבירה ברורה. ומכאן גם הפחד.
אבל המשפט הזה, בניגוד למה שמבקשים להציג השופרות, לא פילג את המדינה “רק”. הוא לא היה עוד מאבק ציבורי. הוא הפך למפלצת פוליטית שטרפה את מוסדות המדינה: הממשלה כולה נכנסה למערכה נגד מערכת המשפט, נגד היועצת המשפטית, נגד נשיא בית המשפט העליון נגד שלטון החוק. לא עוד ביקורת אלא ביזוי והכפשה שיטתית.
כתבים ועיתונאים שמילאו את עבודתם סומנו כבוגדים. כל קול ביקורתי נגד נצניהו הפך אוטומטית ל”שמאל”. כל בדיקה עיתונאית הפכה ל”הסתה”. הכול כדי להגן על נתניהו מפני משפטו.
והנה, אחרי כל ההרס, אחרי כל ההסתה, אחרי כל הפילוג, נתניהו מבקש חנינה. בלי הודאה. בלי פרישה. בלי לקיחת אחריות. בקשה שאינה רק אישית היא תמרור אזהרה לתרבות שלטונית שמתרסקת מול עינינו.
הבקשה הזו, כמו כל מהלך פוליטי שנעשה כאן בשנים האחרונות, לא מתרחשת בתוך ואקום. היא מגיעה אחרי שבועות שבהם שרים מממשלתו רצו לנשיא לבקש חנינה בעצמם. היא מגיעה בשעה שבה נתניהו עצמו הכניס לסיפור את נשיא ארה”ב שדרש חנינה עבורו.
הכול רומז למהלך מוכן מראש, בדיקת גבולות, דפוס פעולה שמטרתו לראות איך הציבור מגיב, עד כמה המערכת נבהלת, וכמה אפשר להתקדם לפני שפסק דין יחתום סופית את הסיפור והשקרים שלו.
כאן מגיע המבחן הגדול של חדשות 12, האם ישמרו על הקו העקבי שלהם, ביקורת, חקירה, דבקות בעובדות, ודרישה לדין צודק או שינסו לאזן באופן מלאכותי, להנמיך את הלהבות כדי שלא לעמוד במוקד המתקפה הבאה מצד הממשלה? שלושה כיוונים עומדים בפניהם.
האפשרות הראשונה: להמשיך בקו הניצי. להציג בבירור שנתניהו מבקש חנינה ללא הודאה, ללא פרישה, וללא הצורך הפשוט ביותר, לקיחת אחריות. חנינה כזו, יטענו הקולות הביקורתיים, היא לא מוסרית ולא הוגנת. היא מייצרת תקדים מסוכן שבו ראש ממשלה יכול לחמוק מהכרעה משפטית. מי שמאמין בדמוקרטיה, יאמרו, לא יכול להסכים לכך, בטח לא אחרי שכל המדינה מתפוררת בגלל המשפט הזה.
האפשרות השנייה: לחבק את הנרטיב שמגיע מהימין ומהדרג המדיני, שזהו צעד שמרגיע את המדינה.שאולי הגיע הזמן “להירגע”. אולי “כדאי” לסיים את הסאגה, גם אם זה לא נכון מוסרית.
האפשרות השלישית “איזון”. לתת במה שווה לכל הצדדים’. להראות “שקיפות”, להימנע מהאשמות חד צדדיות, ולהציג את בקשת החנינה כמשהו שנוי במחלוקת אך לגיטימי או לפחות נכון למדינה. זו האפשרות שהכי נוחה לכלי תקשורת שמפחד להיתפס כחד צדדי או בעיקר חושש מהמרדף של הממשלה על רקע חוק קרעי.
אבל האמת היא שכאן לא מדובר ב”שני צדדים”. לא מדובר בשאלה של ימין מול שמאל. זו שאלה של דמוקרטיה מול התחמקות. של שלטון החוק מול פריבילגיות שלטון. של שקיפות מול משחק כפול. חנינה היא כלי חשוב אבל היא לא יכולה להפוך לכלי עבור נאשם שנמנע מהכרעה משפטית כשהוא נמצא עוד הרבה לפני פסק הדין.
על חדשות 12, כמו על כל גוף תקשורת רציני מוטלת אחריות אחת: לספר את הסיפור כמו שהוא. להציג את העובדות. לא לפחד. לא להקטין. ובעיקר לא לתת לבקשת החנינה הזו להפוך לעוד מהלך שעובר בשקט. כי אם יש משהו שנתניהו שוב הוכיח היום, זה שהוא בודק את השטח. הוא בוחן תגובות. הוא רוצה לראות אם הציבור, אם התקשורת, אם הנשיא ואם היועמשית, ייכנעו. זה לא רק מהלך משפטי. זה מבחן כוח.
והמבחן הבא עכשיו, הוא שלנו של הציבור, שרובו דורש לנהל את המשפט עד סופו שמחאות המוניות יחזרו לרחובות, האם נדרוש צדק? והאם נשיא המדינה יבחר לעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה או בצד שמוחק את האחריות?
זה הרגע שלנו להחליט.
התרעות פיקוד העורף