מתי בפעם האחרונה התרגשתם מהפדופיל השכונתי? או תמכתם בילד קטן שהורס לאביו את החיים, צעד אחרי צעד? בכלל, מתי יצא לכם לצחוק, להתכווץ במבוכה ולהרגיש את ליבכם מתכווץ במקביל?
אתם עלולים לדלג עליה בטעות, בגלל השם או התיוג כקומדיה שחורה, אבל אני נשבע לכם שאסור, כי מדובר באחד מסיפורי ההתבגרות היפים ביותר של השנים האחרונות.
מדובר בסדרה קצרה יחסית - 7 פרקים של כחצי שעה, מהודקת וחטיפית, כזו שתצטרכו לעצור את עצמכם כדי לא לבלוע הכול בבת אחת. הצד החלש של הסדרה מגיע דווקא בתחום המשחק - למרות הקאסט המעולה, השחקנים לעיתים קרובות מדי מדקלמים טקסטים. אך בסך הכול, החוויה הכללית לא נפגעת כלל.
ולכן מרתק לראות את וייסמן מוציא פתאום את הלב החוצה. דווקא בסדרה שבבירור מבוססת על ילדותו באופנים מסוימים. בתור מי שגם גדל כילד שמן, ממושקף ומועט חברים, אני יכול להעיד שהגרון שלי נחנק לא פעם בצפייה.
וזה בדיוק היופי של "ילדחרא", שתופסת במדויק את חווית גיל ההתבגרות - על כל הגועל, הטמטום, התמימות והצחוקים שלה. היא מכניסה אותך ישר למוח של בן 12 (כולל קאטים מהירים למחשבות של שי, שמונפשות בציורים גסים להפליא) גורמת לך לשאול - האם באמת היה לי כל כך רע בחטיבה?
התרעות פיקוד העורף