הוא מספר על הרעב, הבדידות, הגעגוע, העסקאות שנפלו, רגעי התקווה שאיבד, ועל הרגעים הקשים שחווה הטרדה מינית כשהיה לבדו במקלחת עם המחבל שנגע בו. הריאיון שלו מטלטל לא רק בגלל התיאורים, הוא מטלטל בעיקר בגלל מה שאלון רואה ביום השחרור, כי את ישראל האמיתית הוא פוגש מיד עם שחרורו, לא כמערכת, לא את השלטון אלא כאנשים.
במעבר הגבול בין עזה לשטחי השליטה של ישראל, ניצבים מולו לוחמי צה"ל והוא מופתע לראות שהם לא ילדים בשירות קבע אלא מבוגרים, אנשי מילואים שעזבו ילדים, משפחה, עבודה, שגרה, חיים שלמים, כדי להחזיר אותו. זהו רגע שכולו הודיה, אבל גם רגע של חשיפה, מי באמת היה שם בשבילו. ובצל זה הממשלה. אותה ממשלה שבימים אלו מקדמת את "חוק ההשתמטות", ושבוע קודם הצביעה נגד פיצוי של 4 מיליון שקלים לכל חטוף שחזר מהשבי.
אלון מספר על הפחד מהפצצות של צה"ל, אותו צה"ל שלא היה שם בשבילו בשבת השחורה, אותו צה"ל שטען כי ידע את מיקום החטופים. הטילים הונחתו קרוב מדי, המודיעין לא היה קיים, והמציאות הייתה רחוקה מהספינים. הוא אומר זאת לא מתוך כעס, אלא מתוך אמת של מי שישב שם, בחושך, חודשים ארוכים. הוא מדגיש כמו רבים אחרים שיצאו מהשבי שאין חפים מפשע בעזה. כולם הם אויבים, כשמתאר איך ההמון הסוער היכה אותו.
וכשאתה רואה את אלון, היום, חופשי ומשוחרר, פצוע ומשתקם יושב בים, סמל החופש והשחרור, משיל מעליו לאט לאט את צללי השבי, אתה מבין, זה לא רק הסיפור שלו. זה המבחן שלנו. והכשלון אם נמשיך להפנות את הראש, יהיה שלנו גם הוא. עד הרגע שבו המדינה תבין את חובתה. לא לפנות אל הציבור אלא לעמוד מולו, ביושר, ולקיים את המינימום המצופה ממנה, אנושיות.
התרעות פיקוד העורף