"אבל", הוא מבהיר, "זה לא משהו שנכפה עליי. נתנו לי חופש, חינוך של 'תלך לאיפה שהלב שלך רוצה באותו רגע'. אז זה לא משהו שחשבתי עליו כי אבא שלי עיתונאי, אבל כנראה שמשהו בגנים שמשך אותי לכיוון. אני לא פוסל את זה שהייתה השפעה מסוימת, כי זה היה בסביבתי. אבל לא דיברתי עם אבא שלי על תקשורת וחדשות. רק אחרי שהתחלתי לעבוד בזה, התייעצתי איתו, וגם אז - זה תמיד ממקום של חינוך חיובי כזה. 'תלך עם מה שאתה מרגיש, ואנחנו פה כדי לעזור'. זה אף פעם לא היה מקום של 'תלך לאן שההורים הלכו'".
לקראת הצבא - משהו נדלק. שם אור, שאולי אתם מכירים אותו מ"הצינור" או מחדשות 10 בזמנו, רצה להתקבל לגל"צ - ושם הוא הבין שזה מה שהוא רוצה לעשות. "כבר בצו הראשון, כשמתחילים לדבר לאיפה רוצים להתמיין - הבנתי שלשם אני רוצה". כך, התחיל בחדשות חוץ בתחנה. "יש היום תפיסה מורכבת לגבי המקום הזה, אבל אני חושב שזה בית ספר מצוין לתקשורת".
מיד לאחר השירות הצבאי, עבר לערוץ 10. "התחלתי ככתב חדשות חוץ וכקשב בחדשות החוץ. התקופה הזו נתנה לי ראייה מרחבית על העולם. הייתי עושה פינות בתוכניות בוקר ובתוכניות ערב, ובצינור לילה, ואז אחרי זה עברתי להיות כתב בצינור לילה, כמה חודשים אחרי הקמה של התוכנית", משתף.
כך, מספר שם אור, הוא הכיר את עולם הרשתות החברתיות ש"הצינור" כה התבסס עליו. "הייתי בעצם ממפה את הרשתות החברתיות, ומכיר את השפה הזאת, ומפתח משם אייטמים שאני חושב שיש להם ערך עיתונאי".
"במחאה המשפטית, למשל, מצאתי שופטים פולנים והונגרים וראיינתי אותם בזום בסדרה של כמה כתבות", הוא משתף. "העבודה שלי היא לא לעשות קופי פייסט, אלא לראות פוסט ולפתח אותו. להגיע למי שכתב, לברר אם יש סיפור מאחורי, לצאת לשטח, ולהפוך את זה לאייטם עיתונאי. זה היה בית ספר מצוין לעידן הנוכחי - איך אנחנו כעיתונאים מתמודדים עם הרשתות החברתיות".
"שוטרים במסכה (סדרת כתבות ב'הצינור' מ-2021 שדיברה על התפרקות המשטרה מבפנים - ג"ג), לדוגמה, כמו הרבה מהסיפורים שעבדתי עליהם ב'הצינור', התחיל בכלל מפוסט ששוטר כתב. ישבתי איתו, והתגלגלתי. מפה לשם התנהלו ראיונות עם הרבה מאוד שוטרים, שהתראיינו שם מאחורי המסכה. למדתי איך אתה הופך פוסט אחד בודד לסיפור עיתונאי", הוא מספר.
"במקרה אחר, רציתי להבין למה האו"ם כל כך מוטה נגד ישראל. ישבתי וקראתי דוחות, וגיליתי שהארגון מסתמך על 'שליחים' - מומחים שיכולים להיות פרופסורים באוסטרליה או בארה"ב, שמספקים מחקרים ודוחות על נושאים כמו פליטים וזכויות נשים. אחת מהן, שאחראית לזכויות נשים ולנושא פליטים בעזה, אמרה לי בפנים גלויות שהיא לא יודעת שיורים טילים מלבנון על ישראל, על בתים של תושבים, והיא זו שמספקת לאו"ם את הדוחות שעליהם הוא מתבסס".
"במשרד החוץ לקחו את הראיונות האלה ושיתפו אותם, וזה התפוצץ בעולם", הוא אומר על ההשפעה. "בעצם, היה ברור פתאום - האו"ם מוטה כי הוא מסתמך על אנשים שהשנאה שלהם לישראל מעוורת אותם מלראות את המציאות. לא היה שינוי בשטח בסוף, אבל נוצר רעש בארץ ובעולם, ושיח לגבי מי אותם האנשים שמספקים מידע לאו"ם ולמוסדותיו".
באופן כללי, הוא מספר על המתודה מאחורי הבחירה: "הבאתי כל פעם כוכב רשת אחר, וממנעד רחב - פודיז, אקטואליה, אופנה. גיליתי שיש סיפור מאחורי מאות אלפי העוקבים שלהם, זה לא סתם. או שהדלתות נטרקו בפניהם, או שהם המציאו את עצמם מחדש, או שיש להם תשוקה מאוד רצינית. חלקם לא התקבלו לתפקידי משחק ואמרו, טוב, נלך לרשת, והתפוצצו שם. זה משהו שהגעתי אליו גם בגלל הרקע שלי בצינור, הבנתי את השפה הזאת. אם הצינור היה הארד-קור - זה היה קליל".
"אני אוהב להיצמד לעובדות, ולא להלל פוליטיקאי רק בשביל להלל אותו. זה לא התפקיד שלי - לא משנה מאיזה צד פוליטי. להפוך מישהו למשיח, מכל כיוון - זה לא משהו שאתחבר אליו", הסביר.
הבעיה, לדבריו, הייתה ה"אנרגיה הטעונה": "לקיים עימות זה בסדר, אבל ברגע שהעימות הופך ללא ענייני, שאתה שומע דברים שהם עובדתית לא נכונים - קשה להתווכח. כשאתה הופך את הפוזיציה לחזות הכל, ולא את הסיפור ולא את האמת - זה קשה".
אולם, הוא סבור - השיח משתנה: "אני חושב שהעידן הזה מגיע לקראת סופו - בטח אחרי השבעה באוקטובר והפילוג שהיה פה. לאנשים נמאס מהשיח מתוך פוזיציה", הוא אומר. "השיח הימני מפרה וטוב, כמו שיח שמאלי יכול להיות מפרה, אבל השינוי הוא באופן השיח. כמעט ואין תוכניות היום שאפשר להעמיק בהן שלא מתוך פוזיציה. התקשורת התמכרה לקרבות אגרוף, וכך הלך לאיבוד המקום להביא סיפורים ולדון בהם מתוך אדיבות אנושית, גם אם לא מסכימים".
"את הדעות שלי אני שומר לטוויטר, ואני לא אצבע מישהו בצבע מסוים רק כי אני לא מסכים איתו. אבל לבוא עם עיתונאי אחר ולהיכנס לפוזיציה מולו - זה פחות אני. אני רוצה לדון עם כל בן אדם קודם כל כבן אדם, ואז כמישהו שיש לו דעה". לסיכום, הדרכים נפרדו: "עשיתי שם כמה תוכניות, ההנהלה נחמדה, יש שם אנשים טובים. אבל דברים מתמסמסים כשזה לא המקום שלך, כמו 'זמן אמת' שזה ממש התוכנית והמערכת שלך".
כך, אחרי שנים של עבודה ב"הצינור", וכאמור - בפרויקטים במקומות תקשורתיים נוספים, קרתה תפנית. "קיבלתי את ההצעה מזמן אמת", הוא מספר, "העורך ממחלקת התחקירים של כאן 11 הציע לי לי להיות מגיש, ונכנסתי לתפקיד".
בעיניים נוצצות, הוא מספר על השוני: "כל סרט, שהוא בעצם כל פרק, זו השקעה גדולה. שונה מכתבות. הדיסקט משתנה, יש סיפורים שמתאימים לכתבה, של שלוש דקות במהדורה, יש סיפורים שמתאימים לכתבה של רבע שעה, של מגזין, ויש סיפורים של שעה".
"אני רואה הרבה מגישים, גם כאלה שהתחילו הרבה לפניי, שמחפשים איפה הם יכולים לעשות עוד כתבות, לצאת לשטח, לראיין בעצמם. היום, בעידן הרשתות, אתה רוצה לספק את התוכן שאתה מביא. העבודה העיתונאית זה הלב של העשייה - בלי לעשות עבודה עיתונאית, אין לך מה לחפש במקצוע הזה", הוא שיתף.
על תחקיר מטה משפחות החטופים, שפורסם ב"זמן אמת", ודיבר כיצד מכונת הרעל השפיעה על היחס למטה, הוא מספר: "היה חשוב להציף את הדברים האלה בצורה הזאת. אנשים לא הבינו למה מתייחסים ככה למשפחות חטופים, למה המחאה הולכת ומתמסמסת. הסברנו שזה בעצם התהליך מאוד מתודי ומכוון. זה עזר להבין מול מה אנחנו מתמודדים, וגם קיבלתי תגובות מאוד חיוביות ממשפחות ומאנשים שפעלו במטה. כשבן משפחה מתקשר ואומר 'תודה רבה, הרגשתי שנתת קול למשפחה שלי' - זה מספק".
סרט נוסף שעשו היה על "תאוריית הבגידה מבפנים", שהופצה גם היא. "בסרט על המרגל זה היה גם חלק מהתופעה, אני חושב ששם באמת הבאנו את זה לראשונה. הצלחנו לעצור בעצם איזשהו כדור שלג שהתגלגל. זו הייתה תיאוריית הקונספירציה הגדולה ביותר מהמלחמה, על בגידה מבפנים. הסרט עשה דבר חשוב, ונתן לאנשים קודם כל את האמון הזה שאפשר להישען על העובדות גם בעידן של פייק ניוז וקונספירציות. אני חושב שסיפרנו שם גרעין של אמת מול הדבר הזה".
מסתמן, שהיו גם תחקירים שראש הממשלה אהב - ואפילו שיתף.
"לצורך העניין, אם מחר יבוא ראש המוסד, או בנימין נתניהו כל פוליטיקאי או כל ראש מערכת ירצה ראיון, אני אשמח. אני אעשה עבודה רצינית, בטח בתוכנית תחקירים, כדי שזה יהיה סיפור שיהיה אפשר לספר אותו. ואם למרואיין יהיה סיפור שאפשר לספר אותו, וגם אפשר יהיה לגבות את הסיפור הזה בהצלבות ובחומרים, ובכמה שיותר חומר - אין זה שום בעיה".
"ואותה ביקורת טלוויזיה, על הכתבה הזאת, אני חושב שקצת פספסה. אבל בסדר, לכל אחד צריכה להיות דעה. קיבלתי ביקורת טלוויזיה טובות ופחות טובות, ואין לי שום בעיה. אבל בסופו של דבר, אני בעבודה העיתונאית שלי, אני הולך, אני ורודף אחרי סיפורים. לא מעניין אותי לתת למישהו במה או לא - אלא הסיפור", הוא אומר.
על המצב כיום, הוא מודה: "אגב, עד היום המצב בדרום תל אביב הוא מצב לא פשוט של הזנחה. זה שמשתמשים בזה לאלמנטים פופוליסטיים היום באופן ציני, והם לא עושים שום דבר לעומת מה שהם הבטיחו, ולא עושים שום דבר למען התושבים, והמצב רק הלך והדרדר - רק מראה מה קרה שם כל השנים האלה מאז שהכתבה הזו שודרה".
זמן אמת - ומה הלאה?
אז הסכמנו שלעיתונאות יש חשיבות, לחקור ולבדוק - גם דברים שאינם פופולריים. אולם, כשאני שואלת את שם אור אם הוא רואה את "זמן אמת" כמעין ועדת חקירה טלוויזיונית עד שתקום אחת כזו בידי הממשלה, הוא עונה חד משמעית: "עיתונאים לא באים להחליף שום וועדת חקירה אף פעם. עיתונאים באים להציף דברים שלפוליטיקאים אולי לא נוח להציף אותם, ואם מנסים למנוע כרגע ועדת חקירה אז טבעי שעיתונאים יציפו שאלות, שאולי בסופו של דבר כן יעלו בוועדת חקירה".
הוא מציין, את מה שלתחושתו הוא ליבת העשייה: "עיתונאי לא שווה יותר מהסרט הבא שלו. כל מה שאתה עשית, זה טוב ויפה, אבל אף אחד לא מוחא לך כפיים על הסרטים הקודמים או על הכתבות הקודמות שעשית, אלא רק על הסרט הבא שתעשה. כן, זה כיף ברגע שאנשים מגיבים לסרט שאתה עושה, או לתחקיר שאתה מרים, אבל אחרי יום זה כבר נגמר, וצריך להמשיך לדבר הבא. זה גם מה שנותן לזה את המימד של ההתחדשות הבאה. אסור לקפוא על השמרים ולחשוב שזהו, עשית את שלך. כל הזמן צריך לחדש ולהתחדש, וגם למצוא את עצמך בעולם שהוא כל הזמן משתנה".
הוא מסכם את עבודתו ומציין: "בכללי, אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי במהלך הקריירה שלי, ושלם עם הכל. אני יודע להגיד שסיפורים שעשיתי הובילו למערכת חקיקה, ופתרו עוולות, ושינו דברים בסדר גודל כזה או אחר. באמת עשו טוב. עצם היכולת לעשות סרטים שהצליחו לייצר שיח - זה המון בעיניי. אני מקווה להמשיך לעשות את זה, להמשיך לעזור, לאלו שבאמת אין להם מספיק קול או שהתעלמו מהם. בקיצור, אני מקווה להמשיך לעשות את העבודה הזאת".
התרעות פיקוד העורף