החודש אמורים להתחיל צילומי המיני־סדרה "הנערים מברזיל". קטונתי מלהבין מדוע, אבל יש מי שחושבים שעולמנו התרבותי לא יהיה שלם ללא רימייק של סרט מבחיל בעל אותו שם מ־1978. המקור היה סרט אווילי, מיותר ובעיקר משוכנע להכעיס בהיגד הפוליטי, החברתי וההיסטורי שלו. לא צריך היה להיות אלי ויזל או קלוד לנצמן כדי להבין שמאחורי התועבה הזאת פעמה השקיקה שאינה נגמרת להבין את אדולף היטלר, האיש ומניעיו. אנחנו בעידן שבו לא מספיק לקרוא להיטלר פסיכוטי. צריך להבין אותו.
קשה לתאר את "הנערים מברזיל" ברצינות, אבל ברונו גנץ (ששיחק את היטלר ב"הנפילה") הוא מדען המסביר לעזרא ליברמן (שמעון ויזנטל קולנועי) כיצד הצליח ד"ר יוזף מנגלה (שהמוסד יכול היה לחסלו אך ויתר) לשבט 96 היטלרים קטנים שאותם פיזר בעורמה ברחבי העולם. יכול להיות שאני טועה בשוליים, אבל ממש לא בא לי לשוב לטריטוריה המטורללת ההיא.
בעיקר אני זוכר את סצינת הסיום שבה נלחמים למוות לורנס אוליבייה בתפקיד ליברמן וגרגורי פק כמנגלה. יש בסצינה גם כלבים טורפים וכולם מדממים כהוגן. בקליימקס מנסים אוליבייה ופק לשכנע שיבוט היטלר צעיר עם עיניים כחולות ותלתל שחור על מצחו, מי הטוב ביניהם. אגב, את ההיטלר יוגנד שיבטו מפיסת עור שנלקחה מבטנו של הפיהרר וחצי ליטר מדמו. כזכור, היטלר התאבד וגווייתו נשרפה בסוף אפריל 1945, אבל לא מדובר בסרט מבוסס על מדע מוצק.
כיצד נקלעו אוליבייה (שהיה רופא השיניים הנאצי כריסטיאן זל ב"איש המרתון"), פק, ג'יימס מייסון ושחקנים מרמתם ל"הנערים מברזיל", נשגב מבינתי. כפי שאינני מבין את השתתפות ג'רמי סטרונג, ג'יליאן אנדרסון, ליזי קפלן ושירה האס (ניחא), במיני־סדרה החדשה. את התסריט כתב פיטר מורגן מחבר "הכתר", גם הוא לא מתחתית החבית. אין לי ספק שמדובר במשיכה האוניברסלית לאידיאה ולמגבלות ההבנה האנושית את קיומו של היטלר, לצד המיתוס המהפנט שאינו דועך אלא צובר תאוצה. איוונה טראמפ העידה שליד המיטה של בעלה היה עותק של "מיין קאמפף".
אין לי מושג כמה אנשים בעולם מייחלים להיטלר חדש והיו תורמים להדסטארט לשיבוט היטלרים קטנים. אבל אני חושש שמספרם הולך וגדל. זה בערך האקו־סיסטם שבו אנחנו חיים, עם כמיהה לא סמויה למנהיג חזק, דיקטטור משליט סדר וחותך גורלות, כנראה משום שהדמוקרטיה הפכה לשיטת ממשל מאתגרת ומסובכת מדי ואנשים רוצים אורדנונג (סדר). ברבות השנים הפך היטלר לדמות ספרותית, קולנועית ומיתית, והשאיפה לפענח אותו פינתה מקום לכמיהה למנהיגים כמותו. מה שטראמפ עושה באמריקה ניסה צ'רלס לינדברג חובב הנאצים לעשות לפניו.
אלק גינס גילם בסרט את היטלר משוטט בבונקר כגולם שהלך לאיבוד, בדגש על סכך השיער והעיניים הכחולות. גינס עושה היטלר חלש ופתטי, מלא רחמים עצמיים להתפקע ועל סף בכי תמידי; הכלב "בלונדי" הוא חברו הטוב ביותר ושל פילגשו הפרתית; הוא אוהב ילדים מדופלם וצובט את לחי מזכירתו טרודל; גינס מגלם אותו כמין אובי וואן קאנובי לא מזיק שגורלו נגזר (הפקה איטלקית מ־1973).
אחריו, במלוא העזוז המלודרמטי שלו, שיחק אנתוני הופקינס את היטלר במיני־סדרה בשם "הבונקר"; רגע אחד הוא קטטוני אילם עם מבט של אלף שנות רייך, ורגע אחרי הוא מתפוצץ כפצצת עומק היסטרית, צורח ויורק כפי רק הופקינס יודע, דורש להוציא להורג את היינריך הימלר בשל יוזמת הכניעה שלו; ואם אפשר גם את הרמן גרינג, סגנו הנאמן ושודד אוצרות האומנות של אירופה, המודיע לו במברק כי אם לא יחודש הקשר עם הפיהרר תוך 24 שעות, הוא גרינג, יכריז על עצמו כמנהיגה הבלתי מעורער של גרמניה.
להרחבת השכלתי צפיתי גם ב"היטלר" הצעיר בגילומו של רוברט קרלייל, המתעד את עלייתו לגדולה במיני־סדרה נוספת. התייצבתי ב"Palace of Fine Arts" בסן פרנסיסקו, שם הקרין פרנסיס פורד קופולה בהדר האופראי עם תקרובת ברוסקטות, את "היטלר, סרט מגרמניה" (1977) מאת הנס יורגן זיברברג, שמונה שעות של עינוי קולנועי נדיר. נשארתי עד הסוף בעיקר משום שזה היה מפגן סיבולת תחת עיניו הבולשות של קופולה.
כבר שם החלה מרימה את ראשה האפולוגטיקה ההיטלראית בניסיון סר טעם למקם את היטלר בהקשרים גרמניים ובתודעה הגרמנית האלמנטרית. כלומר, זה לא אנחנו, זה הוא, ולא היינו תליינים מרצון. סרט מעורר חמה ושאט נפש, מחופש לאומנות, שמכריח את הצופה להאזין להיטלר הנואם מקברו ומתרץ את מעשיו כבלתי נמנעים ומחויבי המציאות.
"הנפילה" הגרמני יוצא מגדרו - לא היה היטלר קולנועי עגמומי ואנושי יותר מברונו גנץ עד כדי כך שליבנו נופל כשהוא שולח יד בנפשו - להבהיר לנו שהיטלר היה אדם ככולנו, שהתייחס בחיבה לטבחית שלו, למזכירותיו הצעירות ולכלבו. הנאצים הבכירים שמצאו את העוז (האם מצאו עוז היא הגדרה נכונה?) להתאבד ביום פקודה מאשר ליפול שבי בידי האויב, צמודים להיטלר בבונקר כמו צואה לסוליה. בראשם מגדה ויוזף גבלס, צארינת וצאר התעמולה, בכירי מרעילי הבארות על ששת ילדיהם הקטנים.
ילדי גבלס שרים ב"הנפילה" להיטלר שירי עם נוגים; מכיוון שאין לאן לברוח, לא נותר להוריהם אלא להרדים אותם ואחר כך לפצח בפיהם אמפולות ציאניד ולהמיתם כדי שלא יחיו בגרמניה כבושה ללא הפיהרר. זאת סצינה מזעזעת, ו"הנפילה" גורם לנו לרחם על המלאכים הקטנים הללו ועל הריגתם, אך נועד להשכיח מאיתנו את כל הילדים שנספו בשואה ובמלחמה.
יותר מאשר הגרמנים אשמים בהאנשתו של היטלר - אשמים האמריקאים. הגרמנים החדשים קוראים לזה ללמוד לחיות עם עברם ולהשתחרר מתחושות האשם הכבדות. יש רגליים לחובת גרמניה להתמודד עם עברה, שלא תמיד היא אותנטית. המסוכנים והמרגיזים באמת הם מי שמגיעים להיטלר ממעמקי הנאיביות האמריקאית והנחת העבודה שהכל ספורטיבי. בראשם המתעד הגדול של השואה ומצביא "רשימת שינדלר", שלפיו גוי אחד בשם אוסקר, שמצץ את לשד ניצוליו שנים אחרי שהציל אותם, הוא הדוגמה המאפיינת את מה שקרה.
זה הנתיב שבו פסע טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד", שגם בו היטלר הוא שטן מגוחך ומכוער קומית היוצא מגדרו נוכח מסע ההרג של אלדו ריינס וקוטלי הנאצים שלו. זה הכל בצחוק, כאילו ולא באמת, אבל בימים שבהם אנו סופרים לאחור לקראת הזמן שבו לא יישארו יותר ניצולים חיים לספר מיד ראשונה את סיפורם וחובת ההוכחה תהפוך כבדה וקשה יותר, אסור לטשטש את המציאות בגרסאות סרק מגונות של האמת ההיסטורית.
בספרו הסאטירי של טימור ורמס, "Look Who’s Back", חוזר היטלר ומופיע בברלין 2011 ונחשב בטעות לשחקן או מישהו מיו־טיוב. הספר נמכר בשני מיליון עותקים בגרמניה, ואין עדות טובה ממנו למצב רוחם העולץ של הגרמנים בקשר לעברם. הכל בגרמניה החדשה זר ומוזר לפיהרר מכוכב אחר. התקשורת, המכשור, פלאי האלקטרוניקה, מצב הרוח והדמוקרטיה המשגשגת. עם נתון אחד הוא חי בשלום: גרמניה חפה מיהודים. "כ־100 אלף יהודים נותרו", אומר היטלר.
אחת התיאוריות בדבר היטלר, המהדהדת גם ב"היטלר - מסע אל תולדות הרשע" מאת רון רוזנבאום, עוסקת באשך היחיד. התיאוריה גורסת שלהיטלר היה אשך אחד, או אם תרצו, ביצה אחת, והייתה לכך השפעה מכרעת על אישיותו. אפילו פרויד לא התעלם מבעלי אשך בודד וייחס להם תכונות פסיכו־היסטוריות, אבל משם ועד הסבר אישיותו הרצחנית, מיניותו והאנטישמיות שלו, המרחק רב.
האם היה היטלר כה טיפש שנענה לאתגר חבריו כילד והשתין לפיו של תיש שתלש אחד מאשכיו, או שמא איבד אותו בעת פציעתו בקרב על הסום ב־1916 כאשר נפגע בירכו. לקביעה שהיטלר לא קיים מעולם יחסי מין כהלכתם, כולל עם אווה בראון, יש סותרים רבים. כולל הסיפור שהיטלר הושיב את נוויל צ'מברליין שבא לבקר אותו, על הספה שעליה קיימו הוא ובראון מין תקין.
הטיעון היותר משכנע הוא של יחסי היטלר עם אחייניתו גלי ראובל, בתה של אחותו למחצה אנג'לה, שחיה במחיצתו כנערה. את הסיפור מספר הסופר רון הנסן בספר "Hitler’s Niece", ובו מתואר היטלר כמי שהכריח את ראובל האומללה לדגמן עבורו בעירום והתעלל בה מינית; עד שהאחיינית התאבדה בירייה או נורתה בידי היטלר, שנהג להיפטר ממי שהיו עדים לסטיותיו.
תיאוריה נוספת, נטולת הוכחות אף היא, קידם צייד הנאצים ויזנטל. לפיה נבעה שנאת היהודים של היטלר ממחלת הסיפיליס שבה הדביקה אותו פרוצה יהודייה שאותה נהג לבקר. התיאוריה הזאת מטורללת מכדי להתמודד עם אמיתותה, אבל אחריה משתרכות תיאוריות מופרכות לא פחות בדבר מוזיקאי יהודי שהיה מאוהב בגלי ראובל ורופא יהודי שנכשל בניסיונו להציל את אמו האהובה של היטלר, שחלתה ומתה מסרטן השד ב־1907. לא נשכח את תיאוריית היתוש העוקץ שגרם להיטלר לחלות באנצפיליטיס, מחלה שגרמה להתפתחות אישיותו הפסיכוטית שהתאפיינה בשנאת יהודים.
חולי לא חסר לו. החל מסוף 1942 סבל היטלר מבעיות עיניים קשות. שמש הכאיבה לו. הוא האריך את מצחיית כובעו. החל מסתגר בחדרים אפלים והתנזר מאור השמש. על פי עדות רופאיו, בגיל 55 נראה והתנהג היטלר כישיש. עייף ומותש. כתפיו שחות, חזהו שקוע ונפול, נשימתו שטוחה ורדודה. הוא פיתח רגישות גדולה לריחות וטעמים. ניסיון ההתנקשות של פון־שטאופנברג הותיר אותו פצוע, עם ידיים רועדות כשל חולה פרקינסון ובסיבוביו בבונקר גרר את רגליו ואיבד את שיווי משקלו.
רופא השיניים שלו העיד שריח הפה שלו היה כשל מי שאבריו הפנימיים הרקיבו. ד"ר מורל, רופא הבונקר שכונה "שר הזריקות" של הרייך, האביס את היטלר בתרופות נרקוטיות, עד שקשה היה לדעת מתי שמע עדכון על המצב המידרדר כשהוא צלול ומתי ריחף בעננה נרקוטית. אף שהיה צמחוני ועיקר הדיאטה שלו היה תפוחי אדמה וירקות, הייתה לו תאווה לדברי מתיקה. בעיקר עוגות עתירות קצפת, שגרמה לבונקר להדיף ריח של קונדיטוריה אוסטרית.
ב־25 באפריל 1983 ערך המגזין הגרמני "שטרן" מסיבת עיתונאים נרגשת ובה הכריז כי בידי העיתון נמצאים יומניו האישיים של היטלר שאבדו בהתרסקות מטוס ב־1945. על עשרות המחברות בכתב ידו של היטלר שאותן התכוון "שטרן" לפרסם בהמשכים, נאמר שהן יחייבו שכתוב מסיבי של ההיסטוריה. שכן היה בהם הכל: מהרגלי שבירת האוויר של הפיהרר ועד ריח הפה של פילגשו, היריון היסטרי של בראון והגילוי המסעיר מכולם, שהיטלר לא ידע על השמדתם השיטתית של היהודים. לא חלפו שבועיים ובניין הקלפים העיתונאי קרס תחת משקל השקר. את היומנים זייף בחיפזון רשלני קונרד קוזאו, נוכל שהצליח לשכנע את "שטרן" ועיתונים נוספים באמיתות המציאה.
אף חוקר רציני של היטלר לא הזכיר יומנים שכתב באופן סדיר ופורה כל כך. החיבור בין דמות היסטורית מוכרת ומתועדת וקרן אור של פנס קסם המושלכת על סדין לבן, הוא שאפשר את יומני היטלר. האופן שבו הלכה והיטשטשה עם השנים הדמות האמיתית ונתנה מקום למקדמי תיאוריות ומתרצים למיניהם לנצל את העצלות האינטלקטואלית שנפלה על העולם נוכח הגייתו המאגית של השם היטלר. אנשים מצחיקים בעיני עצמם חיברו לקטע מ"הנפילה" טקסט שבו מתרעם היטלר על ליהוקו של בן אפלק כבטמן. בתוכנית טלוויזיה גרמנית פופולרית הופיע מוטיב קומי חוזר שבו מגלם היטלר מגמגם את דמותו של סטיב קארל ב"המשרד".
הצומת הקטלני ביותר שבו נפרדה הבדיה מהמציאות הוא ספרו מ־1982 של ג'ורג' סטיינר, "העברתו של א.ה לסן קריסטובל". תרגיל אינטלקטואלי שבו לוכדת חוליה של המוסד את היטלר בן ה־90 במעבה יערות הגשם בדרום אמריקה כאשר הפוקד עליה בשלט־רחק נשמע באורח חשוד כוויזנטל. חוליית המוסד נושאת את היטלר במעין ערסל דרך היער אל הציוויליזציה שהשתקמה בהיעדרו ומשימתה העיקרית עד מסירתו לעורף היא - לאסור עליו לדבר. כמובן שאנשי המוסד חלשים מכדי לעמוד בקסמו של היטלר, ותוך זמן קצר הוא נושא באוזניהם נאומים באין מפריע ומנסה לשכנע את חוטפיו שהוא לא השטן שעליו גדלו.
תמצית המסר הארכני של היטלר הנפרש על פני 170 עמודים, הוא שהיהודים הכורעים תחת נטל ואשמת "העם הנבחר", הם שהעניקו לו את רעיונותיו הטובים ביותר. הוא, בתמורה, נתן להם את ישראל. היטלר: "את לקחי למדתי מכם. הכל. לייחד גזע לעצמו. להגן עליו מטומאה. לנופף לפניו בארץ מובטחת. לטהר את הארץ הזאת מיושביה או לעשותם לעבדים. אמונותיכם. יוהרתכם. הזרקורים בנירנברג. העסקן הממולח ההוא, שפר. מתנשאים אל עומק הלילה. זוכרים אותם?
עמוד האש שיוליך אתכם לכנען. וחרדת אלוהים תאחז באמורים וביבוסים ובכנענים, אותם תת־אדם שאינם באים בבריתו של אלוהים. 'האדם העליון' שלי? מוצר יד שנייה. אשפה פילוסופית משל רוזנברג. מפה לאוזן לחשו לי, שגם הוא, השם. הגזענות שלי הייתה רק פרודיה על זו שלכם, חיקוי נלעג, צמא. מהו רייך בן אלף שנים בהשוואה לנצח ציון? אולי הייתי המשיח הכוזב ששוגר טרם עת. דונו אותי - ועליכם לדון את עצמכם. איברמנטשן, הנבחרים!".
התרעות פיקוד העורף