חשוב להגיד בעדינות: ברור שהסיפור האישי של רותם משמעותי, כואב ומורכב. ברור לגמרי שמגיע לה להשמיע את קולה כזמרת, כי היא מגיעה ממקום אמיתי מאוד. אבל הדרך שבה ההפקה בחרה למסגר את השתתפותה - דרך הכאב המשפחתי, ולא דרך היכולות המוזיקליות - יצרה תחושה מעט לא נוחה.
מנקודת המבט שלי החטופים ששבו ובני משפחותיהם אינם “תוכן בידורי”, והציבור הישראלי עדיין חי את האירוע הזה בכל רמה. זה נושא שמצריך רגישות גדולה יותר. אין פסול בלספר על החוויה האישית של מתחרה, להפך - זה חלק מהמסע שלה. אבל כשהטיזר מתמקד כמעט רק בזה, וכשבמשך ערב שלם זה מוצג כמוקד סיפור התחרות, נוצר פער בין הכוונה לתת מקום לבין אופן השימוש בו.
עם זאת, צריך להדגיש: היחס לרותם היה רגיש, וגם הראיון איתה לא נחצה לשום מקום צהוב או מניפולטיבי. הבעיה היא יותר בדרך שבה המידע מוצג מראש, כאילו הוא חלק מהמשחק הטלוויזיוני - וזה המקום שבו כדאי להפקה להפעיל שיקול דעת ולהבין מתי העובדה החדשותית הופכת לכלי שיווקי.
מעבר לכך, היה ערב נעים יחסית, גם אם מעט חלש מבחינת אודישנים. אסי ורותם ממשיכים להחזיק את האנרגיה, למלא רגעים חלשים, ולשמור את הפורמט כיפי גם כשאין עניין גדול לעיתים.
האודישנים
התרעות פיקוד העורף