בסרטונים מיום ההולדת של בניה, הצטלמה מיכל הקטנה כשהיא דוחפת את פניהם לתוך שתי עוגות. בסרטון אחר מאותה מסיבה היא נראית רוקדת בצורה אקסטטית לצלילי שירי ילדים. היא מטלטלת את ראשה אנה ואנה, שערה מסתיר את פניה כשהיא כאילו באמצע טקס שמאני, מתפרעת כאחוזת אמוק כמו בהוצאת דיבוק. כל זה מגיע מיד אחרי הפרסום על זוגיות חדשה עם שחקן שצעיר ממנה, שאותו היא מנשקת בתשוקה ומיד מעלה לרשתות בשקיקה.
למעשים עצמם אין שום משמעות ציבורית, היא רשאית לחיות את חייה כפי שהיא רואה לנכון. אבל הפרסום שלהם, בעידודה, מכה גלים, ובצדק. היא כופה עלינו את חייה. כאילו אנחנו קורבנות של הרצון שלה לחיות בסערות. הציבור הופך להיות בן הזוג שאותו היא לופתת ומנשקת, בציבור, ברחוב, כאילו את ראשינו היא דוחפת לתוך העוגה של החיים שלה. בכוח, באגרסיביות, כמי שצועקת עלינו: תראו איך אני נהנית פה! תראו כמה כיף לי! אני חיה את החיים ואתם לא מבינים עד כמה אני מאושרת, ולא אכפת לי מה אתם חושבים! העיקר שתראו אותי ותבינו כמה כיף לי! זה כמעט עצוב מרוב שזה שקוף.
יש משהו עמוק יותר במראות האלה, בהזייתיות שלהם, בקרינג'יות הקיצונית שלהם. מיכל הקטנה משדרת ניתוק מהמציאות. היא כבר לא אשת קריירה ש"מפעילה" ימי הולדת, היא דמות טראשית בידורית, אקסצנטרית, שכל ישראלי מכיר גם אם הוא לא צרך מעולם הצגה או ספר שלה או אפילו לא יודע במה היא עוסקת. אין לזה שום משמעות. היא חלק מחיינו, שגם הם נראים לעיתים כמו מסיבת יום הולדת מטורפת, חסרת גבולות ומשולחת רסן.
התרעות פיקוד העורף