לראשונה נחשפנו למי שהיו: צעירים מלאי אור, כוח, חברות ואנושיות. ראינו כיצד שרדו חודשים ארוכים בתנאים בלתי־אנושיים, כשהם פצועים, כחושים, לכודים בצפיפות, בחושך ובלא נודע. למרות הכל כיצד שמרו אחד על השני, צחקו, שיחקו, ניסו להיאחז בחיים, באמונה. למדנו מה הם עשו, ובעיקר למדנו מה אנחנו לא עשינו.
זה הוביל לרגע נוסף שבו "עובדה" הציבה מראה מול המערכת הפוליטית, אותה מערכת פוליטית שמנסה להחליש את התקשורת כדי שלא תחשוף את המציאות הכואבת של ההחלטות הנוראיות שקיבלו. בתיעוד נוסף נראה נתניהו עומד ברפיח ומכריז, "אנחנו פה ברפיח ונשיג את הניצחון המוחלט". זה היה רגע פארודי וכואב כאחד. ניצחון מוחלט לא הושג, חמאס עדיין חי ובועט גם אחרי העסקה, חטופים יקרים שילמו בחייהם בגלל ההחלטות של ראש הממשלה, וחיילים ולוחמים אמיצים וגיבורים שנפלו, יכלו להיות איתנו.
גם בתגובתו של נתניהו לפרק הפתיחה של "עובדה", הוא שוב מסיט את הזרקור מאחריותו האישית ומאשים את הצבא כשטוען שהערכתו של הצבא התבררה כלא נכונה. הוא לא מאשים את עצמו על כך שלמרות ההתראות הרבות שקיבל מהגורמים הביטחוניים על סיכון חיי חטופים, הוא קיבל את ההחלטה להיכנס בעוצמה לרפיח. ובסוף נשאלת שאלת מיליון הדולר, האם הצבא שכפוף לדרג המדיני, צריך לבצע הוראות בניגוד לשכל הישר שלו, או שמא היה צריך לעצור, ולהתנגד להחלטות הקבינט הביטחוני? הרי כולנו יודעים איך מסיים מי שמתנגד ליישם את החלטות של נתניהו.
התרעות פיקוד העורף