אז מה זה אומר על מאות אלפי אשכנזים שמצביעים לנתניהו? מה זה אומר על שופטים, לוחמים, רופאים, מורים, קצינים, שוטרים, ששם המשפחה שלהם לא עובר את מבחן הנאמנות של עידית סילמן? זו לא ביקורת על מערכת המשפט. זו הסתה גזענית מכוערת של שרה בישראל, נגד ציבור אזרחים שלם, שלא נאמרת בחדרי חדרים, אלא על המסך הגדול. ומשם זה רק הלך והידרדר.
והיא? הכחישה. צעקה. לא נתנה להשחיל מילה. "בן, אתה יכול להמשיך להגיד", אמרה לו בלגלוג. והוא השיב לה בעקיצה מדויקת: "עד שתסתמו לנו את הפה, אני אמשיך להגיד".
נו, טוב, אני רואה שאני בחברה טובה של רכילאים. גם אותי היא כינתה רכילאית, רק הוסיפה לי את התואר "זולה". אלו פניה של סילמן: עיתונאים שלא מיישרים איתה קו, הם אינם עיתונאים מכובדים.
לא פחות חמור היה הרגע שבו נשאלה סילמן על אחד הפרקים המכוערים ביותר בקריירה הפוליטית שלה: היחסים עם משפחת גולדין. השאלה הייתה פשוטה, כואבת, והוגנת: איך זה שברגע האמת, אחרי שרכבה על המאבק של המשפחה, אחרי שהציגה את עצמה כמי שנלחמת להשבת הבן, וברגע שנבחרה לכנסת על הטיקט הזה, היא נעלמה להם. הפסיקה לענות לטלפונים. ניתקה מגע.
והתשובה? לא תשובה. שוב התחמקויות. התקפה. צעקות. כי אצל סילמן, התחמקות היא תשובה לגיטימית, ותקיפה היא שיטת עבודה. כך נראה כל הראיון - מתקפה אחת ארוכה. על בן כספית. על "העיתונאים של השמאל". על יוסי מזרחי. על האשכנזים. על מערכת המשפט. על כל מי שלא מוחא לה כפיים.
ואתה יושב מול המסך ושואל את עצמך: זו אישה שאמורה לייצג הנהגה? זו אישה שאמורה לשדר יציבות, אחריות, מינימום של הקשבה? זו אישה שמקבלת מאיתנו משכורת? במקום זה קיבלנו אגרסיביות בלתי פוסקת. אלימות מילולית, גזענות מכוערת. ירי אוטומטי של סיסמאות. יורה, יורה, יורה, ולא מקשיבה לשום שאלה. רק אומרת את מה שנוח לה להגיד.
זה לא ראיון רע. זו תעודת עניות. ולצערנו היא לא אישית. היא קולקטיבית לנציגי הממשלה - היא מראה לפוליטיקה שמחליפה טיעונים בצעקות וביזוי של אחרים שחושבים אחרת. פוליטיקה שמחליפה עובדות בזהות. שמחליפה אחריות בהאשמות. שמחליפה מנהיגות ברעל. וזו המראה של הממשלה ששינתה את פניה, ולא לטובה.
התרעות פיקוד העורף