בחוסר מודעות חברתית ועם כישורי אוריינות מוגבלים הם שואלים שאלות שמתרוצצות בראש של כולנו ואף אחד לא מעז לשאול. לא לידם. לא בשידור. בטח לא בראיון. רק אנשים שממילא לא חשודים בציניות, רוע, גזענות או נטייה למציצנות יכולים להרשות לעצמם: "אפשר להסתכל על היד שלך?", "עזר לך להיות לסבית בשבי?", "מי יותר חתיך לדעתך, גילי או זיו?", "חושבת שיש אצלך משהו שנשבר שלא יתוקן כבר?". כאילו שואלים על כף היד אבל מתכוונים ללב שלה, או אולי לאמונה באדם או במדינה.
זה ראיון שאין בו צורך בפוליטיקלי קורקט כי שני הצדדים נקיים, נטולי הטיה או ניסיון לדחוף אג'נדה או אידיאולוגיה. הם גם לא מנסים להוכיח משהו על גבם של הצופים, בניגוד לראיונות אחרים לאחרונה.
"ראיון מיוחד" לא מגיעה למקומות האלה. להיפך. שם מנסים להוציא משהו אחר. בגלל הייחודיות של המראיינים כולם נפתחים ומתגלים כאנושיים, וחוזרים קצת להיות ילדים. במשתמע, יש כאן גם הודאה ב"אשמה", שכביכול שאר המראיינים ה"רגילים" לא יכולים לספק את אותה סחורה. וכדי להגיע למקסימום כנות, עניין ואמת, צריך להשתמש בגימיק לא קונבנציונלי כמו מראיינים על הרצף.
החוליה המיותרת היחידה בתוכנית היא רותם סלע שמשמשת כסוג של מורה מסייעת. או גננת במשרה חלקית. תפקידה להזכיר לנו, שבכל זאת זה קשת ורייטינג וטאלנטית ואיי ליסט. שלרגע לא נתבלבל. כל כמה דקות היא מצולמת מפינה אחרת באולפן, פעם יושבת פעם עומדת, פעם מחייכת ולפעמים סתם בוהה ומגניבה שאלת המשך לא נחוצה. ואז היא סיכמה במנעד המילים המצומצם ביותר האפשרי לאוזני אמילי "היה מהמם. ואת מהממת ממש".
התרעות פיקוד העורף