במובן הזה, קשה שלא לראות בסדרה אנטיתזה מוחלטת לסדרות כמו "מוגזמת" של לנה דנהאם, שבהן הדמויות אינן מפסיקות לדבר לרגע. מיסטר בין - או בשמו החדש, מר בינגלי - מזכיר שאפשר להעביר קשת שלמה של רגשות באמצעות פעולה פשוטה, מבט אחד או השהיה מדויקת. לא כל חוויה זקוקה לפרשנות מילולית.
גם בעונה החדשה, שמתרחשת הפעם על רקע חג המולד, נשמר אותו עיקרון בסיסי: דמות אחת וגורם מפריע שמערער את הסדר. אלא שבמקום דבורה, מוקד הכאוס הוא תינוק - וההשלכות בהתאם. טרבור מוצא את עצמו אחראי למצב שאין לו שום כלים להתמודד איתו, בוודאי לא בתוך אווירת החג הלחוצה ממילא. העלילה כמעט ואינה מונעת מדיאלוגים, אלא משרשרת של פעולות שגויות, החלטות קטנות שמסתבכות, וניסיון נואש "להחזיק את הכל ביחד" בזמן שהכל מתפרק.
הבחירה להציב קומדיה מהסוג הזה דווקא בתקופת הקריסמס אינה מקרית. זהו החג הקולנועי השמרני ביותר שיש: זמן של פיוס, משפחתיות, חום ונוסטלגיה. בתוך המסגרת הזו, דמות כמו זו שמגלם אטקינסון - אאוטסיידר מובהק - מדגישה את הפער שבין האידיאל החגיגי למציאות המבולגנת. היא מזכירה שחגים, על כל זוהרם, הם גם מקור ללחץ, בדידות ותקלות קטנות שמאיימות לצאת משליטה.
כאן נכנסת גם הביוגרפיה של אטקינסון עצמו. הוא אינו מזוהה רק עם מיסטר בין, גם אם זו הדמות שהפכה אותו לכוכב עולמי. עוד לפני הקומדיה האילמת, ביסס את מעמדו בבריטניה כאחד הקומיקאים החדים והאינטלקטואליים של דורו. תפקידו כלורד אדמונד בלאק-אדר בסדרה "הפתן השחור" הציג צד שונה לחלוטין: סאטירה מילולית מושחזת, הומור היסטורי אכזרי ודמות צינית ומתוחכמת, הרחוקה שנות אור מהתמימות של מיסטר בין. גם הופעותיו ב-"מבט הפוך" וב-"The Thin Blue Line" הוכיחו טווח קומי נדיר, שנע בין קומדיה מילולית מורכבת לסלפסטיק פיזי כמעט אילם.
דווקא הרקע הזה מחדד את הבחירה של אטקינסון לחזור שוב ושוב לדמויות כמעט נטולות דיבור. זו אינה מגבלה, אלא העדפה מודעת. שחקן שמכיר היטב את כוחן של מילים, ובכל זאת בוחר לוותר עליהן, מתוך אמון בכך שתנועה, שתיקה וטיימינג יכולים לספר סיפור שלם - ולעיתים מדויק יותר מכל טקסט.
בסופו של דבר, זו אינה עוד סדרת קריסמס שמבקשת לרגש בכוח. היא עושה משהו פשוט יותר: מציבה במרכז איש אחד, נאיבי וכמעט ילדי, שנדרש להתמודד עם אחריות גדולה ממנו - ומזכירה שדווקא ברגעים האלו, כשמפסיקים לדבר, הרגש מצליח לעבור.
התרעות פיקוד העורף