הפסאדה של צניעות והומור עצמי מיד נחשפה כשהבדיחת קביעת מעמד של עצמו הבאה עסקה בזה שכולם פותחים עליו עיניים על כך שמילא את קיסריה, אבל אחרי כל ההוצאות הוא יכניס "רק" 400 אלף שקל לכיסו. הייתה עוד בדיחה על אירועי 2025, ליצור אשליה שמדובר בספיישל רלוונטי לימינו, על כך שאנחנו העם שמתגבר הכי מהר על מלחמות, כאשר חמש דקות אחרי סיום המערכה מול איראן אנשים המשיכו איפה שהם עצרו לפני כן - "אז איפה היינו? כן חמישה ימים לקפריסין".
בן ברוך הציג גם את "המיומנות" שלמד מעולמות הפודקאסטים - לצחוק מוגזם מהבדיחה של עצמו, לפעמים עוד לפני שהחל לספר אותה - כדי שהקהל יחשוב שזה באמת מצחיק. טריק ישן שהמציאו בסיטוקמים כאשר הוסיפו צחוק מוקלט לאחר שלמדו כי מבחינה מדעית צחוק גורם לצחוק. זה פחות עובד, או יותר נכון לא עובד בכלל בסטנד-אפ, לעיני קהל חי, במיוחד כאשר אי אפשר שלא להתנתק מהתחושה שזה מבוים ולא טבעי.
אבל אז זה הגיע. "גברים, תרימו יד מי שאשתו היא המתנה הכי גדולה שהוא קיבל בחיים. חחחחח, עכשיו תרימו יד מי שאשתו אמרה לו שהיא המתנה הכי גדולה שהוא קיבל בחיים". מועקה עמוקה השתלטה עליי. "לעזאזל התחלנו", אמרתי לעצמי בעודי מסתכל על השעון ומקלל את הרגע שבו התחייבתי בפני עורך מדור תרבות לסקר את זירת הפשע הזו.
משם הגיע ההומור ה"עדתי", או בשמו הנכון - המיושן, הממוחזר והגזעני. המרוקאים הם מיושנים, גאוותנים וקמצנים. הרוסים הם כולם בעלי מבטא כבד ושונאים אנשים. אחרי זה הגיעה התגלית המהפכנית שהחינוך של היום הוא הרבה יותר עם האצבע על הדופק מאשר פעם ויש הרבה יותר חוגים ובן ברוך לא מבין את הסלנג של היום, כי זה לא הסלנג של הילדות שלו מלפני 30 שנה.
לקראת הסוף, בן ברוך ניסה את הטריק של אדיר מילר - לצחוק על יוקר המחיה, על מנת שיחשבו שהוא אחד העם, רק שגיבורנו עשה זאת באופן הרבה יותר מטומטם מאשר ותיק כמו מילר. א', אתה עושה את זה בקיסריה, עם בדיחה מקדימה על 400 אלף שקל נקי לכיס. ב', בבדיחה שדרכה החלטת לעשות את הטריק - אתה מתבכיין שאין יותר קנקן לימונדה ב-10 שקל, אבל זה קורה בתוך מסעדה. ביום רביעי. סתם כארוחת ערב ולא כציון אירוע משפחתי כלשהו. זאת בזמן שאנשים רבים בישראל איבדו את פרנסתם בעקבות המלחמה, ובפרט ענף המסעדנות, בתי הקפה והברים - נפגע אנושות.
התרעות פיקוד העורף