יש הבדל דק בין ללטש סיפור לבין להעמיס עליו. כאן, בעיניי, עברנו את הקו. זה מרגיש כאילו ההפקה מציידת את נועם בנשק גרעיני בקרב שהוא היה יכול לנצח גם באמצעים הרבה יותר קונבנציונליים. כשההדגשה כל כך בולטת וכל כך חוזרת על עצמה, קשה להתעלם ממנה - וקשה גם לא לפתח רתיעה מסוימת, אפילו כשזו בכלל לא אשמת המתמודד.
הדואט עם גל דה פז היה נהדר. באמת. שני קולות אדירים, חיבור מוזיקלי חכם, וביצוע שלא נפל לרגע. אבל הוא גם הדגיש עד כמה הקרב ביניהם הוא קרב של ממש. שני מועמדים רציניים, שני טיפוסים שונים, שני סיפורים. אז למה התחושה היא שההשקעה הנרטיבית הולכת כמעט רק לכיוון אחד? אני יודע שיש רבים שזה עובד עליהם, וגם אני ממש לא נגד נועם - אבל ברשת עולים יותר ויותר קולות שמרגישים אי נחת. לא אנטי, לא התנגדות עקרונית - פשוט תחושה של "יותר מדי". אם היו משחררים קצת, אם היו נותנים לו להיות חזק בלי לצעוק את זה זה היה עובר הרבה יותר חלק.
ואז הגיע הדואט שכולם חיכו לו: גל דה פז ונועם בתן. כל השבוע דיברו עליו, כל הטיזרים הובילו אליו. רק לאחרונה כתבתי שהכוכב הבא הפכה לקרב ראש בראש בין השניים - ופתאום הם על אותה במה יחד. זה היה דואט ענק. שניהם מוכשרים בטירוף, לא איכזבו, וסוף סוף שמענו את נועם באנגלית. זה עבד לו. המחמאות שקיבל היו גדולות בעיקר נועם, וזה שוב מתחבר לשאלת האיזון. אין ספק ששניהם מתאימים לאירוויזיון. השאלה היא לא מי טוב יותר, אלא איך בוחרים לספר את הסיפור.
בסיום הערב מנטמר הודחה, בעקבות הציון הנמוך בדואט שלה עם גילי. היא מוכשרת, מתוקה, עם פוטנציאל רב, ואני מאחל לה הצלחה גדולה בהמשך הדרך.
התרעות פיקוד העורף