לו היו עושים זאת, סביר להניח שהיו נאלצים לאכול את הכובע ביס-ביס. כי כל הטענות שנזרקו לאוויר על "ראיון מוטה", על כך שאסנהיים לא אימת את פלדשטיין עם הסתירות, עם שינויי הגרסאות, עם חוסר האמון של החוקרים, כולן קרסו בפרק האחרון. הכל היה שם. באופן ברור, ולא מתייפייף.
וזה בולט כמעט בכל משפט. הוא גם לא מהסס ואומר שאפילו היום, אחרי שהתעלמו ממנו, והוא הבין שהוא ננטש לבד במערכה, הוא עדיין אוהב את אוריך גם היום. אני רואה בדבריו איזשהו מסר שהוא שולח לאוריך, ממש מתחנן עדיין לגלגל. ואז מתגנבת השאלה הבלתי נמנעת: איך יגיב לזה אוריך, כשהוא שומע אדם שבור שמדבר אליו כך ומה הוא מרגיש?
לא מתוך נקמה. לא מתוך רצון להפיל. אלא מתוך ייאוש. וזו הסיבה שגרסאותיו השתנו לאורך החקירות, הרגע שבו נפל לו האסימון כשעורך דינו סיפק לו מידע מבחוץ. פלדשטיין מדבר על הפחד והחשש ומתאר את לשכת נתניהו שפועלת כמו ארגון פשע: איומים, חומרים רגישים, שימוש במידע כדי לרסק יריבים.
צריך לומר ביושר: שלושה פרקים של ראיון עם פלדשטיין היו אולי מעט יותר מדי. אפשר היה לקצר לשניים. אבל אי אפשר לקחת מעמרי אסנהיים את ההישג הגדול.
התרעות פיקוד העורף